מאמרי הפרשה פרשת בהעלותך

ז סיון תשפ"ה | 03/06/2025 | 20:12

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח, ב).

פני האדם כמנורה

בזמן בית המקדש היתה לנו המנורה, שהיה נמשך ממנה אור רוחני - אור הגנוז. ואותו אור - היה מאיר את נשמות ישראל והיה מקדש אותן.

כיום אין לנו את המנורה שתקדש אותנו, ואף אסור לנו לעשותה, כפי שציווה הכתוב (שמות ל, לז): "ובמתכונתה לא תעשו". ולכן העבודה שלנו היא, לתקן את המידות בעזרת ה' יתברך.

ולכן אמר: בהעלותך את "הנרות" - אותיות תורה נ', לומר, שבכדי להגיע לתורה ולמעלת נ' שערים, צריך להעלות ולקדש את הנרות. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנורת המאור פי"ח) כי לכל אדם יש שבעה נקבים בראש, ובהם ארבעת החושים שבראש, והם כנגד שבעה קני המנורה, והאדם מתקדש על ידם.

וסדר שבעה קני מנורה הם: הנר האמצעי - כנגד הפה. ב' נקבי החוטם סמוכים זה לזה, העיניים הם ב' נקבים נבדלים זה מזה. האזניים הם הכי נבדלים ורחוקים, וכולם ניזונים ומאירים מהנר האמצעי. כי על הפה נאמר (קהלת ו, ז): "כל עמל האדם לפיהו", והם משמשים לארבעת החושים: ראיה, שמיעה, ריח, דיבור, והם כנגד ארבע אותיות הוי"ה ברוך-הוא.

ובאלו החושים, אם האדם מקדש אותם, אזי גורם הוא לייחד את שם הוי"ה ברוך הוא. והרמז לזה, כי הנה התיבות: אדם [45], ראיה [216], שמיעה [425], ריחא [219], דיבור [222], עולים בגימטריא עם הכולל: 1128. כמנין: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד [1128]. אשר בפסוק זה אנחנו מייחדים את שמו יתברך, וממליכים אותו על כל אבר ואבר שלנו.

ולכן, צריך האדם לשמור מכל משמר את הנרות הללו שהם קודש, ואין לנו רשות להשתמש בהם בדברים האסורים ח"ו. וזהו שאמר הכתוב: "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרון" וכו'.

'וידבר' - הוא לשון "הנהגה", כמו שאמר הכתוב (תהלים מז, ד) "ידבר עמים תחתינו", וכן "מדברנא דאומתיה" (כתובות יז.). כי האברים הם המנהיגים את הגוף.

'לאמר' - ראשי תיבות של ארבע קליפות קשות שצריך האדם להתגבר עליהם, שהם ב' קלי' זכרים וב' נקבות. ונודע, כי קליפת הנוק' יותר חזקה מהזכר, והסדר שלהם הוא: לילי"ת והזכר שלה, הוא השר של אדום הנקרא ס"מ. וכן מחל"ת והזכר שלה, הוא שר של ישמעאל הנקרא רה"ב. ורמוזים הם בראשי התיבות לאמ"ר - לילי"ת, אדו"ם, מחל"ת, רה"ב. והרמז בזה, שאם האדם מכניע אותם, אזי אינם שולטים בו, וכך הוא מקדש את ארבעת החושים הנ"ל.

ואם אדם זוכה להדליק ולהאיר את החושים הללו בשמן זית זך, שהם סוד המוחין שבחכמה, שבהם מתלבשת הנשמה והמוחין שלה בקדושה, גורם שאור החושים היוצאים מהנקבים שהם שבעת הנרות, יהיו זכים וצלולים.

ללמוד תורה ברציפות

והנה, המנורה היא הקנה האמצעי שכל ששת הקנים תלויים וקשורים בו, והוא עץ החיים שהיא התורה הקדושה. וכל הששה קנים ניזונים מהקנה האמצעי שהוא רומז לתורה הקדושה, וצריך שהלימוד בה יהיה מקשה אחת, שלא יפסוק באמצע לימודו ח"ו לדברים בטלים. וכמו שאומרת הגמרא בחגיגה (יב:) על המפסיק ממשנתו, שמאכילים אותו גחלי רתמים, כמאמר הכתוב (איוב ל, ד): הקוטפים מלוח עלי שיח שורש רתמים לחמם. כלומר, אותם הקוטפים ומפסיקים מהתורה שניתנה בשני לוחות הברית בעבור שיחה בטלה ח"ו, אזי מאכילים אותם גחלי רתמים. לכן - "מקשה תיעשה המנורה".

הנשמה נהנית מהאור

וכתב רבנו בחיי, כי ידוע הוא שהנשמה נהנית מהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה, מפני שהיא עצמה באה מן האור הגדול הרוחני. ומן הטעם הזה - נמשכת אחר האור שהוא מינה, אע"פ שהוא גשמי, לעומת הנשמה שהינה אור רוחני זך ופשוט.

המנורה כמשל לאדם

וה'אלשיך' הקדוש כותב: ועשית "מנורת" - הוא האדם שהוא כמנורה, והוא מוכן לקבל אור להאיר בעולם הבא על ידי תורה ומצוות ומעשים טובים.

ועל כן המנורה היא ח"י טפחים - כמידת אדם בינוני, ועם היותו חומר עכור, יעשה עצמו יקר וחשוב כזהב. כלומר, שיהיה טהור מכל סיג לכלוך עוון ואשמה לקבל האור העליון.

מקשה תיעשה המנורה - ע"י ההקשות שמקיש בקורנס. והוא רמז לקבלת הייסורים, להתיך ולמרק כל חלאת העוונות, וכולה גוף זהב אחד בלא חתיכות, כי הייסורים ממרקים מכל גופו של האדם את הזוהמה והפגמים שפגם בעולמות העליונים.

קני המנורה רומזים לתורה

והנה אמרו רבותינו (בבא בתרא כה:) "הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין". ופירש מו"ר הרי"ח הטוב, כי הנה יש במנורה שבעה קנים, וכנגד זה התורה אשר היא שבעה ספרים, שכן הפסוק (במדבר י, לה): "ויהי בנסוע הארון" הוא ספר בפני עצמו (עיין שבת קטז.).

ובא לרמוז, כי ע"י עסקם בתורה שהיא שבעה ספרים, יזכו לקבל שפע חכמת התורה מכח מצות הדלקת המנורה, שהיא שבעה קנים, שבעה עמודים.

וזהו שכתוב (משלי ט, א): "חכמות" - התורה, "בנתה ביתה" - הוא בית ישראל, "חצבה עמודיה שבעה" - הם שבעה קנים שבמנורה. וזה שאמר דוד המלך בתהלים (קיט, ק): "מזקנים אתבונן", כלומר מז'- קנים שהיא הדלקת המנורה הבנויה משבעה קנים - אתבונן ואבין בתורה הקדושה, ואקנה חכמה בינה ודעת, יען "כי פקודיך" - שהיא התורה שיש בה שבעה ספרים, "נצרתי".

וכעין זה פירש הרב "זרע בירך" (חלק א' פרשת בהעלותך) בשם רבנו האריז"ל, שהמנורה - כלליה ופרטיה רומזים לתורה. וכתב בשם הרב הגדול מהר"ר אברהם זלה"ה, כי בעבור זה חילקו את הטבת הנרות לשניים; חמשה לבד ושנים לבד, כאשר לימדנו אביי משמיה דגמרא. כי המנורה רומזת לתורה שהם חמשה ספרים, ונחלקת לשבעה ספרים. ועוד, כי שני נרות בצרוף החמשה - הם שבעה, לרמוז, שהתורה התלבשה בחמשה חומשי תורה שהם עתה חמשה ספרים, ולעתיד לבוא יהיו שבעה, כי אז יהיו צירופי שמות הקודש. ולכן, הטבת חמשה נרות לבד והשנים לבד, לרמוז כי היום הם חמשה ספרים, אך השניים הנוספים גנוזים עתה בתוכן, ולעתיד לבוא יתגלו.

המנורה - סגולה להצלחה

ממשיך רבנו הרי"ח הטוב וכותב: והנה צורת המנורה עצמה - מסוגלת להצלחה. דהיינו, אם יצייר האדם לפניו צורת המנורה - יצליח [עיין מה שהארכנו בזה להלן]. לכן, שלמה המלך עשה עשר מנורות בהיכל, אע"פ שלא היה מדליק בהם אלא במנורה שעשה משה רבנו במשכן. והיינו, כי ציור המנורה לבד הוא מסוגל להצלחה, וכיון בזה להמשיך לבית המקדש שפע הצלחה מעשר ספירות ומשם לכל עם ישראל.

הארה לשכינה ולנשמה

והנה, הנשמה נקראת 'נר', שנאמר (משלי כ, כז): "נר ה' נשמת אדם". וכן התורה והמצוות נקראות 'נר' שנאמר (משלי ו, כג): "כי נר מצוה ותורה אור". אמר הקב"ה: אם אתה משמר את נרי שהיא התורה הקדושה, אני משמר את נרך שהיא הנשמה.

ואמר הכתוב: "בהעלותך את הנרות", כלומר, אם אתה רוצה ליתן עילוי לנשמתך הנקראת נר, צריך אתה לקיים "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", שהם שבעה האברים שבאדם, א. שתי עיניים, ב. שתי אזניים, ג. הפה, ד. הידיים, ה. הרגליים, ו. ברית קודש, ז. השיניים, שלא יסורו ממצוות ה'.

והנה "נר דולק" גימטריא: השכינה. לומר, שע"י שמדליקים את הנרות, אם של שבת, אם של חנוכה ואם של בית הכנסת, מאירים בזה את השכינה הקדושה, ומוסיפים הארה בנרות של מעלה, וגורמים לסילוק הס"מ.

המנורה נרמזת בראש כל חומש

ולפלא הוא, כי מצינו שהמנורה רמוזה בראש כל חומש מחמשה חומשי תורה, שכן בספר בראשית כתיב: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" - והם שבע תיבות כנגד שבעת קני המנורה.

ובספר שמות: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" - אחת עשרה תיבות, כנגד אחד עשר כפתורים שבמנורה.

ובספר ויקרא: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" - תשע תיבות, כנגד תשעה פרחים.

ובספר במדבר: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר" - שבע עשרה תיבות עם הכולל, כנגד י"ח טפחים שהם גובה המנורה.

ובראש ספר דברים: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" וכו' - כ"ב תיבות, כנגד כ"ב גביעים שבמנורה.

והתורה רמזה זאת בתחילת כל ספר וספר, בבחינת (תנא דבי אליהו רבא פ"א) דרך ארץ קדמה לתורה, ללמדך שקודם יש לשמור על החושים הרמוזים במנורה כאמור.

רמז לימי העומר ומתן תורה

הסך הכולל של חלקי המנורה הוא מ"ט. וכך הוא החשבון: שבעה קנים, י"א כפתורים, ט' פרחים, כ"ב גביעים, סך הכל - מ"ט. ורמז יש בזה לימי העומר, שבהם תוקנו ז' מדות שכל אחת כלולה מכולם, הרי סה"כ מ"ט בחינות. ושער החמישים - הוא חג מתן תורה, שאז זוכים לתורה שהיא בחינת מקשה אחת זהב טהור.

שבעת קני המנורה מכוונים כנגד שבעה כוכבי לכת

ובמדרש (אוצר המדרשים עמ' 479) מובא, כי שבעת קני המנורה מכוונים כנגד שבעה כוכבי לכת המשוטטים בכל הארץ. והנה, שבעת כוכבי לכת הם כמו נרות ברקיעים, ומנהיגים את העולם השפל הזה שאנחנו נמצאים בו. והנר האמצעי הוא כנגד גלגל חמה, שהוא אמצעי לשבעת כוכבי לכת על דרך שצ"ם חנכ"ל [שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נגה, כוכב, לבנה]. וכן היום הרביעי הוא האמצעי בשבעת הימים, ועל כן נבראה החמה ביום הרביעי.

כשהוקם המשכן למטה - הוקם המשכן למעלה

וצריך שיהיו ג' קני המנורה מכאן וג' קני המנורה מכאן ופונים אל האמצעי, והוא פונה 'אל עבר פניה' - שהיא כנגד קדש הקדשים. ואמרו רבותינו ז"ל, כי בעת שהוקם המשכן למטה - הוקם המשכן למעלה. וכן הוא אומר (שמות טו, יז): מכון לשבתך פעלת ה'.

וזהו שרמז הקדוש ברוך הוא למשה (שמות כה, ח): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מדוע לא נאמר 'בתוכו' בלשון יחיד, אלא בתוכם? אלא בזה רמז כי הוא שוכן בעליון ובתחתון. ולא היה יכול ה' לשכון כבוד בבית המקדש למעלה עד שיעשה משכן למטה, ולכן אמר ה' אל משה 'ועשו לי מקדש' למטה כנגד משכן העליון, אז 'ושכנתי בתוכם' - בשני מקדשים שלמעלה ושלמטה.

המנורה של מטה מכוונת כנגד מנורה של מעלה, והמזבח של מטה כנגד מזבח של מעלה. ואמר הקב"ה לאהרן: כאשר אתה מדליק את המנורה למטה, תדליק גם למעלה. לפי שהמנורה של מעלה היא מול מנורה של מטה, ושם יאירו שבעת הנרות לעולם.

וכך כתב בזוהר הקדוש (פרשת בהעלותך דף קמט.): בא וראה, בשעה שכהן גדול מתכוין להדליק נרות למטה, והיה מקריב קטרת סמים בשעה זו, הנרות העליונים מאירים והתקשר הכל יחד, ושמחה נמצאת בכל העולמות זה שכתוב (משלי כז, ט): שמן וקטרת ישמח לב.

רמז לעם ישראל מול האומות

ואמרו רבותינו במסכת שבת (דף כב:), וז"ל: "מחוץ לפרוכת העדות" וגו', וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו! אלא, עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. ומהי העדות? אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים, עד כאן.

וכתב רבנו "האור החיים" הקדוש בפרשתנו על פי הדברים האלה, כי צוה ה' להאיר אל מול פני המנורה, שהוא נר המערבי, להראות כל נר ונר שלא בא אלא בשביל עדות אשר יגיד נר הפונים אליו כולם להראות ניסו. ובדרך רמז, ירמוז בשבעה נרות לאומות העולם שהם שבעים אומות, כל אחד ירמוז לכלל העשירי, ורמז כי כולן מאירים לנוכח המערבי שהם ישראל, שהם בחינת המערב כידוע ליודעי חן.

ורמז גם כן שכולן כלים, ונר ישראל לא יכבה, ותמצא שהארת הנרות אינה אלא בלילה, והוא סוד הגלות שנקראת לילה, מה שאין כן בבא זמן הישועה המתייחס לבוקר כתיב (ישעיהו כא, יב): אתה בקר וגו', יכבה נר האומות ויישאר מכללותם נר ישראל, שהוא הולך ואור עד נכון היום.

גם רמז במצות "הדלקת הנרות", שיכוין המדליק בהדלקתם שתהיה הארתם למול פני המנורה, שהכל יהיו לצרכי ישראל המתייחס להם שם 'פנים', כידוע למבינים, עכ"ל.

משה עשה כנגד ז' אומות ושלמה כנגד שבעים

ובספר "ליקוטים מפרדס" כתב: בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויש לדקדק, שהרי היה לו לכתוב: 'יאירו ששת הנרות'? אלא יובן בהקדים, שבמנורה של משה היו בה שבעה נרות, ושל שלמה היו בה שבעים נרות, כי שלמה שלט בשבעים אומות, ומשה לא עקר אלא שבעה עממין.

והענין, כי כל אומה יש לה אור מלמעלה, ומלאך מאיר ומשפיע לאומתו. וכשישראל מדליקין מלמטה - מכבים את אותם הנרות שלמעלה, דוגמת מה שמדליקים הנר התחתון, וכבה נר שלמעלה ממנו. וכך היה בימי משה, שלא רצה לכבות אלא רק שבע אומות, ואמר הפסוק: 'אל מול פני המנורה' - העליונה, 'יאירו שבעת הנרות' - התחתונות, והם יכבו את האורות של שבעה עממין. אבל בימי שלמה, עשה שבעים נרות, בכדי לכבות את אורן של שבעים אומות, עכ"ל.

והנה, אותן שבעים נרות שעשה שלמה המלך ושלט על שבעים אומות וכיבה את אורם, רמוזים בפסוק: "וזה מעשה המנורה". "וזה" עולה בגימטריא: י"ח, כי גובהה של המנורה היה י"ח טפחים. "מראה" עולה בגימטריא: גבריאל, ללמד שגבריאל הראה לו למשה דמות המנורה. "כן עשה" - כ"ן נרות עשה שלמה בעשר המנורות: "עשה" בגימטריא: שלמה.

רצה לזכות את ישראל

ולמה נסמכה פרשת בהעלותך לענין שלמעלה, דכתיב (לעיל ז, פט): ובבוא משה אל אהל מועד, ולהלן (שמות לד, לד) הוא אומר "ובבא משה וגו' יסיר את המסוה". לומר לך, שאין הקב"ה צריך לאורן של ישראל, שהרי משה קרן עור פניו בדברו אתו, אלא לזכות את ישראל - הרבה להם תורה ומצוות. מכאן אמר רבי חנניא בן עקשיא, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.

אמר הקב"ה: אם שמרתם נרות של שבת - אני מראה לכם נרות של ציון. תדע כמה חביבה מצות נרות, שאף על פי שאין צריך לאורה, מכל מקום ציוה - בהעלותך את הנרות. (ילקוט הראובני).

עבודת המנורה - הצלה עתידית

"והנה עלה זית טרף בפיה" (בראשית ח, יא). לולי שהעיר הקב"ה את רוח הכהנים שהיו מדליקים נרות בשמן זית, אז אבדה פליטת יהודה מן העולם. למה נסמך 'ויקחו אליך שמן זית' לפרשת מועדים? ללמד, שהיו ישראל עתידים להתחדש יום טוב להם על עסקי השמן, ואי זה? זה חנוכה. (זוהר חדש, נח דף מ.).

"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (ח, ב).

בהעלותך - ב' מעלות

רבנו יוסף חיים ע"ה אומר: "בהעלותך" - ב' מעלות שצריך האדם לדעת ולזכור תמיד, האחד: שהכל הוא מאת ה' יתברך וכל מה שנעשה זה בהשגחת ה'. וכמו המעשה המובא בגמרא (חולין דף ס.) אודות בת המלך שאמרה לרבי יהושע בן חנניה: כתוב (תהילים קד, ג): "המקרה במים עליותיו", א"כ אלקיכם נגר הוא, תתפלל אליו שיעשה לי פלך שטווין בו חוטים! התפלל עליה - ונעשתה מצורעת.

והיה מנהג באותו מקום שמי שיש לו צרעת יושב בשוק עם פלך וטווה חוטים, כדי שאנשים יראו אותו ויבקשו עליו רחמים, וכך עשתה אף היא. אחרי כמה ימים עבר שם רבי יהושע ושאל אותה: האם הפלך טוב?! אמרה לו: תגיד לאלוה שלכם שיקח את זה בחזרה. אמר לה רבי יהושע בן חנניה: מדתו של הקב"ה, שהוא רק נותן ולא לוקח בחזרה.

וניתן לרמוז כי הפלך הוא עגול, והפלך מסתובב רק כאשר מישהו מסובב אותו. ועל כן היא אמרה לו: אני רוצה סימן מובהק שהקב"ה הוא המסובב את הכל, כמו הפלך הזה שהאדם מסובב אותו. התפלל עליה ונעשתה מצורעת, ואף שהיא בתו של הקיסר ואוכלת רק מאכלים טובים ויש לה רופא צמוד, מכל מקום חלתה במחלה קשה זו. או אז הבינה שהכל הוא מאת ה', והוא משגיח על כל העולם, ומסבב את הסיבות, וע"פ גזירתו באה הצרעת על בת המלך.

והמעלה השניה, שיהיה אהבה ואחוה בין כל ישראל, וייחשב כאילו כולם אחד.

וזהו שכתוב: "בהעלותך" - ב' העלותך, שתי מעלות שצריך לדעת. דבר ראשון: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". "פני המנורה" זה הקב"ה, הוא המנורה הגדולה הנותנת אור לכל הנשמות. "יאירו שבעת הנרות" - אלו שבעת ימי השבוע, שכל חיותם היא מהקב"ה. ועוד: "מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא" ־ כשם שקניה, כפתוריה ופרחיה, הכל מקשה אחת, כך עם ישראל צריכים להיות מקשה ובאחדות אחת, ובכך הם מתעלים.

וכאשר נתבונן נראה, כי הקב"ה הטביע בעצם הבריאה, שכל אחד צריך לשני ואיש את רעהו יעזורו. שהרי לכל אחד יש מעלה שאין לחבירו, וכאשר האחד מסייע לשני, נמצא שלכולם יש מהכל.

משל לאחד שהלך עם בנו לעיר דרך המדבר, והבן היה עדיין קטן, והיה קשה לו ללכת דרך ארוכה כזו. מה עשה אביו? הרים אותו על כתפו והלך אתו. כאשר הגיעו לעיר, כבר היה מאוחר, ושומר העיר נעל את השערים. הלך האיש סביב לחומה ולא מצא פתח להיכנס, עד שראה במקום אחד חור קטן, אבל הוא לא יכול היה להיכנס משם. אמר לבנו: ראה! עד עכשיו אני הולכתי אותך, אבל עכשיו רק אתה יכול לעזור לי, אם תיכנס בפתח הקטן הזה ותראה שבתוכו מונח המפתח של השער, וכך נוכל לפתוח את הדלת.

נמצא, שלפעמים אף הגדול צריך את הקטן. ובכך שכל אחד מושיט ידו ומסייע לזולתו, נמצאת השלימות בין כולם. (דרש יהודה).

לקרב את נשמות ישראל לאביהם שבשמים

כתב רש"י, מדוע כתוב "בהעלותך" ולא "בהדלקתך"? אלא, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות.

וכבר מפורסמת קושייתו של הגה"ק בעל 'מלא העומר' זי"ע (בפרשתינו), לשם מה היה צריך מעלה, והרי גובה המנורה היה בסך הכל י"ח טפחים שהם שלוש אמות, וכל אדם יכול להגיע לגובה זה כדי להדליק, ומדוע היה צריך מעלה? ומתרץ, על פי מה שכתוב במשנה במידות (פ"ז משנה ב') שאסור לכהן גדול להגביה את ידו מעל הציץ, מפני קדושת השם שכתוב עליו. וכאן הכתוב מדבר באהרון הכהן, שהיה כהן גדול, ולכן היה צריך מעלה כדי שלא ירים ראשו מעל הציץ.

אמנם, הרה"ק מבוהוש זי"ע הסביר ענין זה - על פי דרשת חז"ל (מועד קטן יז.) "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיו". ולכאורה קשה, שהרי לאדם יש מעלה על המלאכים, שהוא בבחינת "הולך" - עולה ומתעלה מדרגה לדרגה, ואילו המלאכים אינם מתקדמים אלא נשארים בבחינת "עומד" - באותה דרגה כל הזמן. ואיך יכול להיות שהרב שהוא "הולך" יהיה דומה למלאך שהוא "עומד"?

אלא, ביאר הרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע - שרב כזה שהוא באמת "הולך" ממדרגה למדרגה, ואף על פי כן לפעמים הוא עוצר ונהיה בבחינת "עומד", דהיינו, שיורד ממדרגתו אל העם בכדי להעלות ולקדם את הנפשות שזקוקות לחיזוק וקירוב - זהו הרב הדומה למלאך ה' שגם כן נקרא עומד, כי אינו דואג רק על עצמו, אלא רוצה לקדם ולהעלות את הנשמות הירודות, ורק מרב כזה - "תורה יבקשו מפיו", כי מצדיק כזה אפשר לקבל ברכות והשפעות.

וידוע מה שמובא בהרבה מהספרים הקדושים, כי בפסוק זה מרומזת עבודתו הנוספת של אהרון הכהן שהיה מיטיב את הנרות, הרומזות לנשמות ישראל הרמוזות בתיבת "נר", כמאמר הכתוב (משלי כ, כז): "נר ה' נשמת אדם" - שהיה צריך להעלותם ולתקנם ולהאיר את נשמותיהם לתורה וליראת שמים.

וזה מה שמרמז לנו רש"י - "שמעלה היתה לפני המנורה" - לאהרון הכהן היה לו 'מעלה' מיוחדת, שעליה הכהן 'עומד' ומיטיב את הנרות, שהיה מקרב את הבריות והיה בבחינת "עומד", בכך שירד והשפיל את עצמו ממדרגתו הקדושה, ועמד כדי שיוכל להרים ולקרב את נשמות ישראל לאביהם שבשמים. (ניצוצי התורה עמ' תכב).

כי לא ידח ממנו נדח

לפני כמה שנים, היה מעשה נורא עם האדמו"ר כ"ק רבי אברהם אבא מפיטסבורג אשדוד, שהיה גר בעיר פיטסבורג בפנסילבניה, ואחד מאנשי שלומו השיא את בתו בניו יורק, והוא וכמה מאנשיו נסעו עם מטוס מפיטסבורג לניו יורק אל החתונה של החסיד.

באמצע הטיסה, נכנס המטוס למצב סכנה ואחד מהמנועים כבה, והיתה עת צרה, ובלית ברירה נחתו נחיתת חרום באיזה מקום ריק באמצע הדרך, שאין שם שדה התעופה להטסת אנשים, אלא 'מנחת' קטן בין שדות ויערות לצורכי הובלת יבול סחורה של פירות וירקות הגדלים במקום ההוא. ונאמר להם, כי צריך להמתין עד שיבא מטוס חדש לאחר ג' או ד' שעות.

האדמו"ר התחזק עם אנשיו בדברי אמונה ובטחון, ותוך כדי דיבור נזכרו, כי הגיע זמן מנחה גדולה ועדיף להתפלל כאן מלהמתין לבואם בניו יורק לזמן מאוחר, שם לא יהיה מקום מוכן לתפילה. והחלו לחפש בין הפועלים איזה מקום מיושב להתפלל שם. ושאלו את אחד הפועלים שנסע עם מלגזה, היכן יש כאן מקום רגוע לשהות שם להתפלל מנחה.

הנהג של המלגזה כששמע את שאלתם, תיכף נפל והתעלף. לא הבינו החסידים את שאירע, שכן זה היה נראה להם כגוי גמור, והתברר שהוא היה ממשפחה חסידית מבורו פארק, וירד מדרכי התורה ונפל מדחי אל דחי, וכ"כ התרחק מהיהדות עד שנסע למקום המרוחק הנ"ל, שלא יראה שום יהודי לנגד עיניו.

בלילה ההוא לפני שבא האדמו"ר לשם, היה לו חלום קשה, אביו בא אליו וסיפר לו שהוא כבר בעולם האמת והיום הוא ה'יאר-צייט' שלו, והוא מחויב משום כיבוד אב - להתפלל לפני העמוד בציבור. שאל הלה את אביו: 'האם אינך יודע את מצבי הנמוך מאד? איך תרצה שאתפלל לפני העמוד?' והשיב לאביו כמצחק: 'אם יהיה לי מנין אתפלל לפני העמוד'...

האדמו"ר הגיע לשם עם ח' אנשים, וזה האיש היה העשירי למנין! תיכף ומיד, עמדו שם להתפלל, והוא ניגש לפני העמוד להתפלל מנחה בציבור, ואמר קדיש לעילוי נשמת אביו. לאחר מכן, לקחו האדמו"ר אתו לניו יורק, וחזר להיות איש כשר.

להדליק אור בבתי כנסיות

כתוב במדרש הגדול (בהעלותך): על כן באורים כבדו ה' (ישעיה כד, טו) - מלמד שישראל חייבים להדליק אור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהם כמקדש. שנאמר (יחזקאל יא, טז): ואהי להם למקדש מעט. מה המקדש לא היה הנר נכבה בו, כן עם ישראל חייבין להדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, לפיכך הקב"ה מזהיר למשה שיזהיר את אהרן על פרשת הנרות.

"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (ח, ב).

הנרות - אלו הבנים

כתב בספר "קול יהודה" למרן ראש הישיבה מו"ר רבי יהודה צדקה זצוק"ל: בהעלותך את הנרות, רמז לחינוך הבנים שהם הם ה'נרות' של ההורים. אם רוצים וחייבים להעלות אותם אל מול פני המנורה, יאירו, כלומר, ילמדום בתלמודי תורה ובישיבות שיהיו למאורות, ואז יאירו בעולם הזה.

וזה תפקידו של כל יהודי - להעביר את תורת ישראל לבניו אחריו, כמבואר בתהלים (עח): "משכיל לאסף האזינה עמי תורתי הטו אזנכם לאמרי פי... לא נכחד מבניהם לדור אחרון... ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר צוה את אבותינו להודיעם לבניהם, למען ידעו דור אחרון בנים יולדו ויספרו לבניהם".

הנה, המזמור הזה מלמד אותנו מה תפקידו של כל יהודי. כי התורה ניתנה לישראל למען יספרו לבניהם ויחנכום על דרך התורה, וכל יהודי שאינו מקיים זאת - הרי הוא מועל בתפקידו בתור אב. וכן אנו אומרים בקריאת שמע (דברים יא, יט): "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", ואחרי זה נאמר (דברים יא, כא): למען ירבו ימיכם, וכתב רש"י כי מכלל הן אתה שומע לאו, ה' ישמרנו.

"אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" (ח, ב).

מנורה בדרום שולחן בצפון

כדרך העולם, שהשמש הירח והכוכבים מאירים בדרום, ומקום הישוב לצד צפון. כן האדם צריך להדמות לזו המנורה, הנרות שבבית - בדרום, וכנגדו השולחן בצפון, שכל מעדני עולם נמצאים בו.

"וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (ח, ג).

להגיד שבחו של אהרון שלא שינה

פירש"י: "ויעש כן אהרן" - מלמד שלא שינה. וידועה קושיית המפרשים, מה חידוש הוא בכך? וכי יעלה על דעתך שאהרן ישנה מציוויו של הקב"ה?!

אלא משל למה הדבר דומה? לאדם העולה בבנין רם ונישא בעל קומות הרבה, ומשהגיע אל הקומה הראשונה ניגש לחלון לראות את הנוף הנשקף לנגד העיניים, וכן עשה גם כאשר עלה אל הקומה השניה. ובוודאי שכעת אותו הנוף ייראה בעיניו באופן אחר, וכן בכל קומה וקומה תשתנה ה'תמונה' יותר ויותר.

ועל דרך זה ממש הוא בעבודת השם יתברך, כי מה מאוד צריך להיזהר מהרגילות ומהשגרה המכבה כל רגש רצון ותשוקה, ורק על ידי שמתעלה בעבודתו יתברך, אזי ניגש הוא אל המצוה באופן אחר, וממילא זוכה להתעוררות מחודשת. וזו היתה מעלתו של אהרן כהנא קדישא 'שלא שינה' - אלא בכל יום מצא טעם נוסף בעשיית רצונו יתברך, וכל יום ויום היו בעיניו כחדשים. (ע"פ חתם סופר).

אהרן השלים מעשה בראשית

אלא, פירש בספר "חנוכת התורה", ע"פ מה שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני תהלים, רמז תריח) על הפסוק (תהלים א, ה): "על כן לא יקומו רשעים במשפט" וגו'. אמר הקב"ה לרשעים: אני אמרתי כן, ואתם לא אמרתם כן - "על כן לא יקומו רשעים במשפט".

ומדרש פליאה הוא, ולכאורה אין לו הבנה. אלא, נודעו דברי חז"ל (חגיגה יב.) האומר שבמעשה הבריאה, בכל ששת הימים נאמר "ויהי כן", ואילו אצל בריאת האור, לא נאמר "ויהי כן". והטעם, כיון שאין ראוי לתת את האור הגדול לרשעים, לכן עמד הקב"ה וגנזו לצדיקים. נמצא, שזו כוונת המדרש: אמר הקב"ה אני אמרתי "כן", אני רציתי להוריד את האור לעולם הזה, ולכתוב בתורה "ויהי כן" - גם ביום הראשון אצל בריאת האור. אבל אתם ־הרשעים אמרתם "לא כן", ובגללכם גנזתי את האור - "על כן לא יקומו רשעים במשפט".

והנה כתוב בספרי המקובלים, שע"י כוונת המנורה, משך אהרן את אותו האור הגנוז לבית המקדש. נמצא, שאהרן גרם שלא יהיה הבדל בין כל ימי בראשית שנאמר בהם "ויהי כן", לבין היום הראשון שבו נברא האור, שכעת גם על זה שייך לומר ויהי כן, כי נעשה רצון ה', וירד אותו האור לעולם.

ולפי זה יבוארו דברי רש"י הפלא ופלא: "מלמד שלא שינה". פירוש, "ויעש כן" אהרן, כיון שגרם אהרן לעשות שיהיה "ויהי כן" גם ביום הראשון, א"כ מלמד "שלא שינה" - את יום הראשון מכל הימים, ובכולן נאמר "ויהי כן". ע"כ.

בעת שמתגלה אור הגנוז יבקש מה שצריך ומיד תעשה בקשתו

ואגב נאמר, כי איתא מהרה"ק רבי פינחס מקאריץ (אמרי פנחס השלם פר' בא), שהכל תלוי ב'אור הגנוז', ואיתא בזוהר הקדוש (ויקרא דף פח ע"ב) שבכל יום יש רגע אחד שאז מתגלה אור הגנוז, ובאותו הזמן מתקבלים כל התפילות, ולכך איתא במדרש (עיי' דברים רבה, פ"ב סי"ב): קוה אל ה' - אפילו מאה פעמים, כלומר, כשאדם מתפלל על איזה דבר הרבה פעמים ואינו נענה יתפלל עוד ולא יתייאש. וביאור הדבר, כיון שהכל תלוי באור הגנוז וכבר אמרנו שבכל יום הוא מתגלה בעולם, ואפשר שיזדמן לו לאדם אותו עת שיתגלה האור ומיד נעשה בקשתו, כי דבר הגנוז אין יכולים לידע אימתי מתגלה, ומוסיף שם מכל מקום משמע קצת שבבוקר קודם נץ החמה מתגלה, ואז עת רצון לשאול כל אחד צרכיו.

גם כשהיה דבוק בעולמות עליונים - לא שינה

אמנם, על תמיהה זו, מצאנו ליישב באופן אחר:

מפורסם הדבר, כי הנהגתו בקודש של איש האלוקים, הגאון רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, אשר בשעת קיום מצות הבורא, מרוב התלהבות ושמחה, היה רוקד ומדלג ואינו מרגיש עצמו באותה שעה, וכל מחשבתו דבוקה היתה בחי העולמים. עד כדי שהתבטא עליו ה"שר שלום" מבעלזא, שאם היו מצווים להברדיטשובר להדליק את המנורה, בודאי היה שופך השמן אילך ואילך על הארץ, מרוב התלהבות...

אמנם אצל אהרן העידה התורה, כי אף שהיה דבוק במחשבתו באלוקיו ובהתלהבות גדולה, עם זאת לא שינה ועשה הכל בסדר נכון, וזהו שאמר הספרי: ויעש כן אהרן - מלמד שלא שינה.

וכה מסופר על הגאון רבי שלמה לניאדו זצ"ל, אב בית הדין בארם צובא ובעל ספר "בית דינו של שלמה", חברו של מרן החיד"א, שהיה רגיל לעבור לפני התיבה בראש השנה ולתקוע בשופר. וכשהגיע לזקנה ולא היה לו את הכח לתקוע, אמר לגבאים כי בנו רבי אפרים יהיה שליח ציבור ויתקע בשופר במקומו, וכן היה. בנו רבי אפרים תקע בשופר, ור' שלמה עשה מנין בביתו. לאחר התפילה, באו גבאי בית הכנסת לבקר את ר' שלמה, והוא הבין מהם כי בנו רבי אפרים טעה מעט בתקיעות. שאל אותו אביו לפשר הדבר, השיב לו בנו, שכאשר קרא את ה"יהי רצון" שם נאמר "ושלח מלאכיך הממונים על התקיעות", פתאום עפו לפניו שני מלאכים, ומכך הוא התרגש ונבהל. אמר לו אביו: פלא עליך, הרי אתה הזמנת אותם, ואתה פוחד מהם?!

"וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה" (ח, ד).

שער החמישים לא ניתן למשה לכן התקשה בעשיית המנורה

ברש"י: 'וזה מעשה המנורה', שהראהו הקב"ה באצבע, לפי שנתקשה בה. לכך נאמר 'וזה'.

וקשה, למה התקשה משה דווקא במעשה המנורה? ויש ליישב, כי כידוע המנורה רומזת על אור החכמה, כמו שאמרו (ב"ב כה:): אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין, וסימניך שולחן בצפון ומנורה בדרום.

והנה אמרו (ראש השנה כא:), חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר (תהלים ח, ו): "ותחסרהו מעט מאלהים". וחמשים שערי בינה רמוזים במנורה הרומזת לחכמה, שכן למנורה היו שבעה קנים, אחד עשר כפתורים, תשעה פרחים, ועשרים ושנים גביעים, סך הכל ארבעים ותשעה, כנגד מ"ט שערי חכמה שנתגלו למשה. וגוף המנורה הוא כנגד שער החמשים, וכיון ששער החמישים לא ניתן למשה, על כן נתקשה בעשיית גוף המנורה. (הגר"א).

סודות המנורה כנגד עולמות עליונים

עוד יש לבאר, כי בודאי אין לומר שנתקשה משה בעשיית המנורה כפשוטה, אלא יש לפרש שנתקשה משה בסודותיה ובשורש טעמיה. שכן כידוע, כל מעשה המשכן וצורתו היו מכוונים כנגד סדרי כל העולמות העליונים, אך משה רבנו אדון הנביאים - ידע את טעמם וסודם של כל מעשי המשכן, זולת מעשה המנורה. ולפי זה מתבארים דברי המדרש האומר, כי הקב"ה זעזע את העולם והראה לו מעשה המנורה, הנה כי כן, אילו היה הפירוש שמשה נתקשה באופן עשייתה ממש, לשם מה הוצרך העולם להזדעזע? אלא, ודאי יש לפרש ולומר כי גילה לו הקב"ה למשה סודותיו של מעשה המנורה, המכוונים כנגד העולמות העליונים, ועל כן נזדעזע העולם. (העמק דבר).

"קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ח, ו).

הלויים רמוזים בשם ישראל

יש לרמוז בזה, כי הנה האותיות האמצעיות של מלוי התיבה 'ישראל' היא: 'לויים'. שכן האותיות השניות של יו"ד שי"ן רי"ש אל"ף למ"ד הם - לויים. וזהו שאמר הכתוב: קח את הלויי"ם מתוך בני ישרא"ל, כי שמם של הלויים רמוז באמצע ובתוך מלת ישרא"ל. (אגרא דכלה).

"וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם" (ח, יא).

כ"ב אלף לויים הניף אהרון ביום אחד

אמר רבי אבא בר כהנא: שנים ועשרים אלף לוים הניף אהרן ביום אחד, שנאמר: והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה'. (איכה רבה פתיחתא כג).

"בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (ט, יא).

בפסח שני כלתה חררה שהוציאו ממצרים

עצם הענין שהוקבע פסח שני באייר - כתב היעב"ץ (סידור בית יעקב, שער היסוד פסח שני): גילו לי מן השמים, לפי שבו כלתה חררה שהוציאו ממצרים. לכן עשו בט"ו, שעדיין סעדו בו סעודה אחת ממנו בערב ובבוקר פסק. לפיכך נמשך נס יציאת מצרים ואכילת מצה, ולכן בפסח שני מצה וחמץ עמו בבית.

"וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" (ט, טו).

ז' פעמים מוזכר משכן כנגד ז' משכונות

ז' פעמים כתוב כאן 'המשכן', כנגד ז' משכנות: מדבר, גלגל, שילה, נוב, גבעון, בית ראשון, בית שני. (עי' במדבר רבה נשא פי"ב).

"עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ" (ט, יח).

לומר תמיד בעזרת ה'

כתב בעל השל"ה (דרך חיים, בהעלותך אות יב), וזו לשונו: יש רמז מוסר בכאן, על כל פעולה או תנועה שהאדם עושה, יאמר: 'אם ירצה השם' או 'בעזרת השם'. למשל, בלכתו בדרך - יאמר: 'הנני נוסע בעזרת השם יתברך, ובדעתי לחנות במקום פלוני בעזרתו יתברך אם ירצה'. וכשבא למקום החניה, אז יחזור ויתן שבח, ויאמר: 'הנה בעזרת השם יתברך באתי הנה, ובדעתי ליסע לזמן פלוני בעזרתו יתברך אם ירצה'. נמצא שם שמים שגור בפיו בשעה שעולה במחשבתו, ובשעת מעשה, ככה בכל פעולתיו. עכ"ל.

הבקשה שהיא הודאה עצומה

עוד תראה כי באמצע הלל אנחנו אומרים 'אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא' ולכאורה מה מקום לבקשה באמצע ההודאה, והא למה הדבר דומה, לאחד שלוה מחברו מאה אלף דולר, לאחר זמן ניגש אליו ואמר לו יישר כוחך על ההלוואה הנכבדה, שמא תואיל להלוות לי עוד חמישים אלף דולר... והדבר פשוט שאין בזה לא טעם ולא ריח, ואין זו הודאה כלל, ואם כן כיצד אנו מודים להקב"ה על רוב חסדיו ובתוך כדי דיבור מבקשים אנא ה' הושיעה נא.

אלא, שאכן המודה לחברו על עזרתו ומבקש ממנו עזרה נוספת אין להודאה זו פנים כלל, אמנם המרגיש שחייו תלויים בעזרת חברו ומבקש ממנו שימשיך להצילו אין לך הודאה גדולה מזאת. וכגון, העומד בין שמים לארץ ונאחז בכל כוחו בחבל אשר חברו מחזיק ממעל ומודה לו על שהחזיק עד עתה ומבקש אנא המשך לאחוז לבל אפול ארצה הרי עצם הבקשה היא היא ההודאה, שמכיר הוא בטובתו של חברו שכל הצלתו עד עתה היא רק בזכותו, ולכן הוא מבקש ממנו שימשיך להחזיקו אל תרף, וכך צריכה להיות ההודאה אל הקב"ה, שאינו עוזר לנו אלא הוא המחייה אותנו בכל רגע ורגע - ועל חיינו המסורים בידך, וממילא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא.

ולענייננו ייאמר, כי עלינו להרבות בתפילות ובתחנונים מתוך ההרגשה וההכרה באמיתות הדברים אשר הננו תלויים ביד הקב"ה בכל עת ובכל שעה, 'ואתה מחייה את כולם' כל רגע בפועל ממש, על כן אל תעזבנו ואל תטשנו... (הרב בידרמן).

"עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" (ט, כ).

הַשָּׂם מבטחו בה' - הוא תמיד בחיק אבינו שבשמים

משל לאדם הנוסע בדרך ארוכה, ועל אם הדרך שואלים אותו מפעם לפעם: 'היכן עתה נמצא עכשיו'? הרי הוא עונה: במקום פלוני אני עומד. ולאחר מכן יענה ויאמר: במקום פלוני... כעת הנני לצד עיר פלונית, ועתה אני בפרשת דרכים זאת וזאת.

מה שאין כן אם ישאלו על ה'תינוק' הצריך לאמו ויושב בחיקה, יענו בכל עת כי 'התינוק נמצא כעת בחיק אמו' - היכן שרק תעמוד מרכבתם. כך הוא לגבי המתאמץ בה' ושם כל מבטחו ומשענתו בה', הרי הוא כמי שנמצא תמיד בחיק אביו שבשמים.

בזה יובן היטב, שאף במדבר נחשבו בני ישראל בכל עת כשרויים בידי הקב''ה, וסתירת המשכן וגם בניינו באותו מקום, והם סותרים על מנת לבנות במקומו - על פי ה' יחנו על פי ה' יסעו. (רבי חיים שמואלביץ, מפי תלמידים).

הקושי הוא תהליך בנין האדם

סיפר אחד מגדולי ראשי הישיבות שבדורנו, כי בשנות בחרותו למד בישיבת 'קול תורה' בעיה"ק ירושלים, באיזו תקופה, חל בו רפיון בתורה ועבודה ובכל העניינים, ובא עד שערי משבר לא-עלינו. ולא ידע להשית עצות בנפשו.

בצר לו פנה אל הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל ששימש אז כראש הישיבה, והשיח צערו בפניו. נענה ראש הישיבה ואמר: האם ראית פעם חייט בעבודתו, בגשתו לתפור בגד נאה ומהודר, הרי הוא נוטל חתיכת בד יקרה עד מאד, לוקח סכין ומספריים, וחותך את הבד לגזרי גזרים, לחתיכות קטנות עם גדולות, ישרות עם עקומות. לעומד מן הצד נראה, כי לא חייט עומד לפניו, אלא משחית בדים שאין לו שיג ושיח בתפירת בגדים, ואף יגער בחייט: מה מעשיך?! או אז יענה לו החייט: המתן נא מעט... ואכן, כעבור זמן יראה, כי לפתע יצוץ כנגדו בית יד, ולאחר מכן בית הצוואר וכו', עד שיראה לנגד עיניו בגד שלם נאה ומהודר.

אמר לו הגרשז"א: אמור לי בחור, וכי היה בידי החייט לעשות בגד שלם מבלי שיחתוך מקודם את הבד לגזרי גזרים? פשיטא שלא! כך הוא ה'אדם גדול' - אינו נבנה אלא על ידי נפילות וחתיכתו לשברי שברים, ומשם דרכו סלולה לעלות ולהתעלות.

"וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן... עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן... וְלֹא יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר ... עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר... וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. אוֹ יֹמַיִם... וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ. עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ"... (ט, יז-כג).

לקבל עליו דין שמים באהבה

נפלאים המה דברי ה'לשם שבו ואחלמה' (ספר הדעה ח"ב, דרוש ד' ענף כ סימן ד, ד''ה וכן שמעתי), שכתב בזה הלשון: שמעתי להקשות בשם מוה"ר רבי יצחק בנו של מוה"ר רבי חיים ז"ל מוולאז'ין, שלכאורה נראה כמו שיש כאן אריכות דברים ללא צורך, כי לא ידענו מה רצתה התורה להשמיענו בזה?

ומבאר רבי יצחק, כי המדבר הוא מקום משכן היצר והטומאה (עי"ש באריכות גדולה), וכל מטרת הליכת בני ישראל שם הייתה כדי שיטהרו את העולם. ובהתגברותם על היצר יבטלו את הטומאה והשטן - זה היצר הרע. והנה, לא כל המקומות שווין, כי יש מקומות במדבר טמאים יותר, ויש טמאים פחות. ולפי גודל הטומאה - כן האריך להם הקב"ה את שהותם באותו מקום, כי כאותו שיעור טומאה, כן ארך להם יותר הטהרה, ותיקון ושבירת היצר של אותו מקום...

וכאשר באו בני ישראל למקומות הללו - היה קשה להם מאד, והיו מרגישים תיכף חושך וצלמוות וכל מיני צער ומצוקה מצרת היצר, והיו נופלים ממדרגתם הרבה. ובוודאי שהיו רוצים לברוח משם כברוח מהאש. מאידך, כאשר התעכבו שם וטיהרו את המקום, היו רוצים להישאר שם. לזה אמר הכתוב: 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו', שלא הסתכלו על עצמם מאומה - אלא שהיו עושים רצון ה' הן בחנייתם והן בנסיעתם.

וזהו אומרו 'ובהאריך הענן', כלומר שמקום כזה שהוצרכו להאריך שהותם בו, הייתה בו טומאתו נוראה, והיה קשה להם ביותר להתגבר שם על יצרם, ע"כ היו רוצים לברוח משם. עם כל זה - 'ושמרו בני ישראל משמרת ה' ולא יסעו. וכן: 'ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר' - משום שלא היה שם מקום מזוהם כל-כך, והיו רוצים להתעכב שם, עם כל זה – 'ונעלה הענן בבוקר ונסעו'.

ומדבר הכתוב בשבחן של ישראל, שהעמיסו על עצמן כל הטורח והעמל הזה, כדי לכוף את יצרם ולכובשו ככל האפשר. והגם שהיה קשה להם מאד, עם כל זה – 'את משמרת ה' שמרו'.

וזה לימוד גדול לאדם, לקבל עליו דין שמים, במה שנסבב עליו סיבות שונות, כמה פעמים אשר ע"י זה נופל ממדרגתו בהכרח, ויש לו ניסיונות גדולים מכפיית היצר, כי כל זה הוא מהעבודה המוטלת על האדם - פעמים באופן זה ופעמים באופן זה. פעמים בצער ופעמים ברווח. ועל זה נאמר בקהלת (ז, יד): "ביום טובה היה בטוב". רצונו לומר, לשמור את אותה העת כבבת עיניך, וביום רעה ראה - להתחזק עצמו בכל האפשר. עכ"ל.

מי שנלחם – יקבל פיצויים

וכבר אמר הרה''ק רבי אלימלך מטאהש זי''ע, כי דרך העולם, חייל הנלחם עבור מלכו וצבאו - אם נפצע במלחמה, תבוא 'קופת המדינה' ותרפאהו, תחלימהו, ואפילו גם יפרנסו אותו וישיאו את כל צאצאיו על חשבון המדינה לעולם ועד... וכל זה אינו אלא כשחייל זה היה נלחם בכל כוחו למען כבוד שם מלכו. לעומתו, אם עמד החייל במלחמה כאותו 'גולם', ולא פעל אף פעולה קטנה מצידו, ולבסוף נפצע, הרי זה האיש נענש בעונש גדול, ואין צריך לומר שלא תשתתף המדינה ברפואתו ושאר הוצאותיו.

אף לדידן יאמר, העומד בקשרי המלחמה כנגד יצרו, אף אם נפל ל"ע - נפצע ונחבל בראשו ובגופו - איבד כל מידה טובה, הרי הקב''ה ישלם לו כל מחסורו ברוח ובגשם, אבל כל זה בתנאי שאכן עמד הלה בקשרי המלחמה, אבל אם מעיקרא עמד לנוכח הניסיונות ולא פעל מאומה - לזה האיש אין מחויבים מאומה בשמים.

צריך לעמוד חזק בכל צרה שלא תבוא

כתוב (חבקוק ב, ד) 'וצדיק באמונתו יחיה' - שהאמונה מפיחה רוח חיים ומזלפת עלינו ועל נפשותינו טללי חיזוק לעמוד איתן בכל צרה שלא תבוא, וזאת נחמתנו בעניינו כאשר יודעים אנו שאבינו שבשמים עושה הכל בהשגחה פרטית ומדוקדקת, ובוודאי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד.

וכבר המשיל הבעש"ט הק' זי"ע את ענין הגלות, למלכה שעברה על אחד מחוקי המלכות אשר עונש קצוב בצידו - להגלות ב'גלות' את העובר עליו, ומאחר ש'מלך במשפט יעמיד ארץ' והינו 'שומר חק' על כן לא היה בידו ברירה אלא לשלחה לארץ אחרת אשר מעבר לים, והנה באותם הימים היו הספנים כאומה בפני עצמה, שלא היו כפופים למרות המלך ולחוקיו, אלא יכלו לעשות כטוב בעיניהם הרעות... וכל מי שנזקק להפליג בספינה היה מפחד שמא יתנכלו אליו הספנים שהיו אנשים מושחתים ורעי מעללים. ותיכף משעלתה המלכה לספינה נעשה לה רע על הלב וחושך בעיניים כשראתה מי ה'מושל' עליה, ונפל עליה פחד נורא כי מי יודע מה יעלה בגורלה, כשאין מידם מציל. אך דבר אחד לא ידעה המלכה, כי הספן הראשי הנקרא רב החובל היה המלך בכבודו ובעצמו שהתחפש בדמות ספן, ואילו היתה יודעת מכך אזי לא היתה נתונה בהרגשת צר ומצוק, כי המלך נמצא איתה עימה בכל עת ובכל שעה ומה לה לפחד...

ועל דרך זה ממש הוא עניין הגלות, כי הגם שהגלה אותנו הקב"ה אך ה'ממונה' עלינו הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה, והוא שוכן איתנו ממש, ואדרבה גדולה השגחתו ית' עלינו במצב זה, ואילו היינו יודעים ומאמינים שאין אחד בעולם שיכול להרע לנו, והקב"ה נמצא עמנו, וכמו שנאמר 'עמו אנכי בצרה' שוב לא היה זה 'גלות'. וזהו הביאור בדברי הגמ' (ברכות לג.) 'כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו', מי שיש בו דעה ושכל יודע שהקב"ה עמו ואין זה גלות כלל, אלא כאילו הוא יושב תחת גפנו ותחת תאנתו כמו בהשקט ושלווה וכמו שיהיה לאחר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (י, ב).

סימני התקיעות וטעמיהם

כתב רבנו בחיי על התורה: עשה לך שתי חצוצרות כסף. על דרך הפשט - היו חצוצרות הללו של כסף, והיו מִקְשָׁה. ולשני דברים היו משמשים, האחד להקהיל העם או הנשיאים, והשני לנסיעה. הוא שכתוב: והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות.

כשהיו תוקעין בשתיהן - היה סימן להקהיל העם, וכשהיו תוקעין בחצוצרה אחת בלבד - היה סימן להקהיל הנשיאים. הוא שכתוב: ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים, לפי שהם המיוחדים שבעם לפיכך היו תוקעין באחת והיה סימן להם.

וזה וזה, בתקיעה שהיא פשוטה, ופשוטה רמז למדת הרחמים, כי ימינו פשוטה לקבל שבים. אבל למסע את המחנות היו תוקעין בתרועה, שנאמר: תרועה יתקעו למסעיהם. לפי שהנסיעה סימן למלחמה, שהרי מחנות ישראל לקראת שבעה עממין היו הולכים, להילחם בהם ולכבוש את הארץ.

ולכך היו מריעין בתחילת נסיעתן כי התרועה רמז למדת הדין והיא המנצחת במלחמה. ומפני זה יזכיר הכתוב במסעות (במדבר ט, כג): על פי ה' ביד משה. וזהו שכתוב: וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם, והזכיר משה 'וינוסו משנאיך מפניך', כלומר ממדת הדין.

וכן היה סדר הענין במסעות: היו תוקעין לכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם, כי ארבעה מחנות של ארבעה דגלים היו עומדים לארבעת רוחות העולם. והוא שכתוב: ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה, ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה, והרי לך מחנות המזרח ומחנות דרום, תרועה יתקעו למסעיהם, למסעות הנשארים. כלומר, שיתקעו תרועה שלישית למסע מחנות המערב, ותרועה רביעית למסע מחנות הצפון, כי לכל דגל מסע בפני עצמו כמו שמפרש הכתוב והולך: ונסע דגל מחנה פלוני וכן כולן.

שתי חצוצרות - שני כרוזים ברקיע

כתב מהרח"ו בספרו על התורה "עץ הדעת טוב": עשה לך שתי חצוצרות כסף, הם שני כרוזים, ברקיע האחד מכריז הטובות והרחמים, והשני מכריז הרעות והדין. וביד האדם לעשות שתיהן אחד, הנקרא 'כסף לבן', כי גדולים צדיקים שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים, ועל ידי כך נמצא כי שתיהן נעשו אחת לבדה. וזה שכתוב: מקשה תעשה אותם, חיבור אחד יהיו שתיהן מכסף ורחמים.

או ירצה, היכולת בידך לעשות שתיהן כסף ורחמים, עם היות כי האחת היא מדת דין והשנית רחמים, וזה יהיה על ידי אשר מקשה וחיבור אחד תעשה אותם את ישראל, על דרך (הושע ד, יז): חבור עצבים אפרים הנח לו. ובהיותם בלב אחד ובאחדות אחת, יחזרו גם שתי החצוצרות שתיהן רחמים.

ועם היות כי שני הכרוזים הנ"ל הם מלאכים עליונים בשמים, יפנו עצמן מן עסקיהם לשום השגחתם בך למטה, והיו לך לתועלתך למקרא העדה. פירוש, כי בהתאחד ישראל למטה, גורמים אל החצוצרות הנ"ל שגם הם יתאחדו לטובה ולרחמים, ואז יגרמו עוד שיקראו את העדה העליונה בית דין וסנהדרי גדולה אשר בשמים הנקרא שדה, נקראים לך לתועלתך להיות מזומנים להטיב לך, ויהיו כלם קהלה אחת שוין לטובה. ואם ח"ו יהיה פירוד בין ישראל, אז גם החצוצרות הנ"ל יהיו למסע את המחנות, פמליא של מעלה שנקהלו להטיב לכם יתפרדו ויסעו, איש למקומו פנו, ולא ישגיח עליכם לטובה. ולא עוד, אלא שבתחילה היו נקראים 'עדה אחת', ועתה בהיפרדם נעשות מחנות נפרדים כנ"ל. עכ"ל.

חצוצרות - חצאי צורות, רמז לנשמה

כתב בספר "אגרא דכלה", וזה לשונו: הרב הקדוש מורינו הרב דב בער זצוק"ל [-המגיד ממעזריטש] פירש: חצוצרות, מלשון חצא"י צורו"ת, עיין שם דבריו כי מאוד עמקו מחשבותיו. ועל פי דבריו הקדושים נראה לי לפרש, דהנה הנפש היורדת לגוף האדם, היא מהשכינה - אם הבנים. וכבר ידעת כי הרוחניות לא יעתק ממקום למקום רק יתרבה, ואפילו שיורד ממקומו, אף על פי כן יישאר במקום הראשון.

והנה, הנשמה גם כן הגם שיורדת לגוף האדם, עם כל זה תישאר בצורתה במלכות שמים אם הבנים, על כן תקרא הנשמה שתי חצאי צורות, חציה למעלה וחציה למטה. והנה כבר ידעת שהנשמה כלולה מרמ"ח איברים רוחניים דִּמְיוֹן הגוף, והנה נתן השם יתברך לעמו רמ"ח מצוות עשין להאיר על ידם רמ"ח איברי הנשמה, היינו שיאירו בה רמ"ח איברין דמלכא, היינו רמ"ח עליונים שבחלק הנשמה אשר היא ספונה למעלה בשכינה, ואז מתדבקין רמ"ח ברמ"ח, בסוד (ירמיה לא, יט): הבן יקיר לי וכו' רח"ם ארחמנ"ו וכו'. וזה סוד (בראשית כב, יא): אברה"ם אברה"ם, ב' פעמים רמ"ח.

ובהיפך יובן הדבר בהיפך, בשומו מסך המבדיל ח"ו, כשלא ישתוקק לדבק בחלק הנשמה העליונה על ידי המצוות, אזי כמים הפנים לפנים, והבן. וזה סוד מלכו"ת שמים שלימה (ברכות יד:), כי ב' פעמים רמ"ח בגימטריא מלכו"ת, והבן.

וזהו: עשה לך שתי חצוצרות (היינו השתי חצאי צורות), כסף שיהיו משתוקקים זה לזה זה לקבל וזה להשפיע, ותהיה מלכות שמים שלימה, והכל על ידי קיום המצוות. וגם שאר הפסוק יש לפרש על דרך זו, ולא הארכנו כעת.

"וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם" (י, ט).

הצר - זה מלאך המות

אמרו בזוהר הקדוש (פרשת ויקהל דף קצו:), וזה לשונו [בתרגום]: ודייקנו, על הצר זה מלאך המות, הצורר אתכם תדיר, והורג לבני האדם ומעיק להם לחיים ורוצה להרוג אחרים. ומה תקנתו? והרעותם. אם בראש השנה שהוא יום הדין למעלה, מלאך המות יורד למטה בכדי להתבונן במעשים של בני האדם ולעלות למעלה להסיט אותם. וישראל שיודעים שמלאך המות יורד למטה ועולה למעלה בכדי להיות קטיגור עליהם, מקימים בשופר לייבב עליו, שלא יוכל להם ולהגן עליהם. ע"כ.

המלחמה באה כשאין תורה

וכי תבאו מלחמ"ה בארצכם, חסר למ"ד. כי באמת איך אפשר שיהיה מלחמה בארצנו? והרי הבטיח השם יתברך שאפילו חרב של שלום לא תעבור בארצנו (תענית כב.). אך זה יהיה אם יתבטלו ח"ו מלימוד התורה. וזה רמז חסרון הלמ"ד, שהמלחמה ח"ו תהיה בארצכם אם יחסר מכם לימוד התורה, ובאם יהיה ביניכם לימוד התורה, אין שטן ואין פגע רע. (אגרא כלה).

"נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם" (י, כט).

שיתף משה עצמו עמהם

חכמים אמרו: מפני מה שיתף משה עצמו עמהם? נתעלם מעיני משה, וכסבור שיכנס עמהם לארץ. (סיפרי).

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (י, לג).

טוב שם טוב מארון הברית

אמר רשב"י: חביב שם טוב מארון הברית, שארון הברית לא הלך אלא שלשה ימים, שנאמר: וארון ברית ה' נוסע לפניהם, ושם טוב הולך מסוף העולם עד סופו. (מדרש רבה קהלת ס"ג).

דרך החיים שלשת ימי אפילה

דרך החיים יש לו מהלך שלשה ימים חשך ואפילה, ואם הוא צדיק, זוכה שמתגלה אליו אור השכינה, ומאיר לו בדרך אפילה הלזה, שנאמר: וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. (עמק המלך דף כט ע"א).

"וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם וכו' לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (י, לג).

היה מנמיך את ההרים ומגביה את העמקים

דורשי רשומות אמרו (שמות כג, כ): הנה אנכי שולח מלאך לפניך, הם לוחות הברית הנתונות בארון הקודש. לשמרך בדרך, שנאמר: וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, שהיה מנמיך את ההרים ומגביה את העמקים, ומשוה הדרך והורג כל המזיקין. וכן מצינו, כשנלקח ארון הברית בשדה פלשתים, היתה יד ה' על הפלשתים. (מדרש לקח טוב, שמות כג, כ).

"וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם" (י, לד).

הענן מבדיל בינן לבין בהמתן

ובהמתן היכן הייתה? שנים עשר מיל על שנים עשר מיל הייתה חנייתן. חשוב מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל, והשאר זוויות של כל רוח, הייתה בהמתן רועה נגד חנייתן, והענן פרוס עליהן, מבדיל בינן לבין בהמתן. (ילקוט שמעוני פקודי, רמז תכו).

"בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה, וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (י, לד-לה).

שיעור קדושת ספר קטן

"ויהי בנסוע" הוא ספר בפני עצמו, ויש בו פ"ה אותיות, ומכאן למדו ספר שנמחק ונשתייר בו פ"ה אותיות מטמא את הידים ומצילין מפני הדליקה. (שבת קטז.).

נו"ן הפוכה, לרמוז שלא יפרשו מן התורה

הרב 'כלי יקר' על פסוק זה כתב, שהנה בסמוך לתיבת 'המחנה' יש נו"ן מהופכת. והנה, נו"ן בארמית פירושו דג, וא"כ הנו"ן הוא רמז לדג שאם פונה ליבשה ופורש מן המים מיד מת, כך ישראל, הפורש מהתורה ולבו אל המחנה, אינו יכול לחיות ח"ו.

טעם לנוני"ן ההפוכים

א. רש"י: על הפסוק (י, לה): "ויהי בנסוע הארן" כתב: עשה לו סמניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה וכו' כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז.).

ב. בעל הטורים על הפסוק (שם) "ויהי בנסוע הארן" כתב: עשה נוני"ן הפוכין שרצה להעביר השבטים, שאותיותיהם נו"ן, את הירדן שהוא רחב נו"ן, אלא שהחטא גרם.

והטעם שעשה נוני"ן הפוכין לומר, שמקומה לפני נ' פרשיות לפניה. ואילו לא היו הנוני"ן הפוכין - לא הייתי יודע אם נ' פרשיות לפניה אם נ' לאחריה, לכך עשאום הפוכים לומר לפני נ' לפניה. והוא אחר הפסוק (במדבר ב, יז): ונסע אהל מועד מחנה הלוים, שמשם עד הכא נ' פרשיות.

ג. עוד אפשר לומר בטעם ב' נוני"ן הפוכות, במה שכתב מהר"ש אסטרופולי ז"ל (ליקוטי שושנים, ליקוט כה) ע"פ ה'ציוני', שיש קליפה משכחת הלימוד, הנקראת רי"ב ושם כד"ת מבטלה. וכאשר האדם לומד תורה לשמה - נקרא רב"י אותיות רי"ב שאינו שולט רי"ב, ושתי פעמים נו"ן מלאה גימטריא רב"י, והם שני נו"ן הפוכות, כי במקום רבי שולטת קליפה רי"ב, והמבטל קליפה זו – הוא שם כד"ת הרמוז בס"ת ה' דרך שלשת העולים תכ"ד עם הכולל.

ד. בספר "שיח יצחק" מהגרי"א חבר (דרוש בענין ב' נונין הפוכין) מביא בשם זוהר חדש: אלו ב' נוני"ן - הם כבודו של הקב"ה ממש, והן עיקרו של עולם. לכן בראות יעקב כן בירך את בניו (בראשית מח, טז): "וידגו לרב", ותרגומו "וּכְנוּנֵֵּי יַמָּא יִסְגּוּן", והקב"ה הוציא אומות העולם מכלל אותם השני נוני"ן, דכתיב (איוב יח, יט): "לא נין ולא נכד", ועתיד הקב"ה להחזיר הנוני"ן למקומם. ועל אלו הנוני"ן מבקשים אומות העולם תמיד עלילות על ישראל, ומתאנחים שאין להם חלק בהם שנאמר (תהלים עד, ח): "אמרו בלבם נינם יחד", ובאלו הנוני"ן עתיד הקב"ה לפדות אותם לישראל ע"י המשיח, שנאמר (תהלים עב, יז): לפני שמש ינון שמו.

ה. והגאון חיד"א בספרו "כסא רחמים" על מסכת סופרים (פ"ו ה"ב) כותב, כי ספר "ויהי בנסוע הארון" אע"פ שהוא מורכב משני פסוקים, לעתיד לבא הוא יתגלה כספר ענק.

וביאר הגאון רבי משה שפירא זצ"ל בספרו "אפיקי מים", כי בתוך פרשה זו רמוז כי כל מה שקורה לעם ישראל במשך הדורות הוא "כדברי תורה". נמצא, כי אע"פ שעתה אין לנו את האפשרות לקרוא את המשמעות העמוקה של כל מאורע ומאורע הקורה לעם ישראל, והם כדברי תורה הנסתרים מאיתנו, מכל מקום לעתיד לבוא, כל הנהגת ה' בגלות הנוכחית עמנו תתגלה כדברי תורה.

ו. כיון ששער החמישים נעלם ממשה רבנו ע"ה, לכך יש נוני"ן בפרשת ויהי בנסוע, לרמוז לנ' שערי בינה. וספר 'בנסוע' גדול ככל התורה, אך לא זכה ממנו כי אם ל-פ"ה אותיות.

ז. ויהי בנסוע, עשה סמניות קודם ויהי בנסוע באותיות נ' - לרמוז שכאשר יתגלו נ' שערי בינה תהיה הגאולה, וזה על ידי ענוה ושפלות. כי נו"ן הפוכה רומזת לענוה, ואז תבא הגאולה ויתגלה שער החמישים, ואז יהיו שבעה ספרים שלמים, כי המלכות נקראת 'ספר' והיא ספירה שביעית, וכל ספירותיה יהיו במילואם, ומקבלת מיסוד הנקרא כ"ל - גימטריא נ'. ('כסא רחמים' על מסכת סופרים פ"ו).

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (י, לה).

רק בנסוע הארון – יפוצו האויבים

ונראה לבאר, כי פרשה זו באה ללמדנו כהוראה לדורות. 'ויהי בנסע הארון' - כשהתורה מופצת למרחקים ונלמדת בכל מקום, אז ישראל ראויים לנצח אויביהם וזוכים שיפוצו וינוסו אלה מפניהם. אבל בנוח הארון במקום אחד, וישראל אינם מפיצים תורתם גם במקומות נדחים, אז אין זכות לישראל לנצח אויביהם. ותפילת משה על ישראל אז, רק 'שובה ה' רבבות אלפי מישראל' - שישראל ישובו בתשובה. (האדמו"ר מסטמאר).

"וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (י, לו).

העוסק בפריה ורביה גורם שתשרה שכינה בישראל

אמרו רבותינו ז"ל (שבת קטז.), כי ב' פסוקים אלו חשובים ספר בפני עצמו. כמו שאמר הכתוב (משלי ט, א): "חצבה עמודיה שבעה" - אלו ז' ספרי תורות, לפי שספר במדבר נחלק לג' ספרים.

וכתב הרב 'כלי יקר' ז"ל: קשה, לפי שאין התורה אלא למצוותיה, ואלו ב' פסוקים אין להם שום רמז למצוות. ותירץ הרב ז"ל, כי נרמזה בו מצות פריה ורביה השקולה כנגד כל המצוות, כמו שאמרו ז"ל (יבמות סג:), 'רבבות אלפי ישראל' - מלמד שאין השכינה שורה על פחות מב' אלפים וב' רבבות, והעוסק בפריה ורביה גורם שתשרה שכינה בישראל.

יעקב נוסע עמהם

כשנוסע הארון, מסיע עמו המרכבה וחיות הקודש. 'בנסוע' בגימטריא: יעקב, שדמות יעקב אשר הוא חקוק בכסא הכבוד נוסע עמהם. 'ובנחה' כתיב בה"א, כנגד ד' דגלים ומחנה לויה. (בעל הטורים).

אשרי ילוד אשה שדבריו נשמעין

"ובנחה יאמר שובה ה'" - זה ישועה של ישראל. אשרי ילוד אשה, שכך אמר משה ליוצרו, ודבריו נשמעין. מה שאי אפשר למלאכי השרת, לא להעמיד את הכבוד ולא להושיב את הכבוד, ולא היה משה אומר אלא כדי שתעקר עבודה זרה ומלכות הרשעה מן הארץ. (מדרש פתרון תורה עמ' 144).

"וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (י, לו).

כנגד כוכבים ומזלות

בפסוק זה יש שבעה תיבות, כנגד פסוק 'בראשית ברא אלהים' - ז' תיבות. ובפסוק "ויהי בנסוע הארון" יש י"ב תיבות כנגד הפסוק האחרון בתורה "ולכל היד החזקה", הרי ז' תיבות של בראשית כנגד ז' כוכבים, וי"ב תיבות של פסוק וכל היד החזקה - כנגד י"ב מזלות. (לקח טוב).

"וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (יא, א).

כיצד בערה האש?

כתב ה"מדרש שמואל" ע"ד פשט: "ולא היה האש הזה כאש ששרף את שני בני אהרן, כי שם האש ההיא נפלה מן השמים, כדכתיב (ויקרא י, ב): "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם". אבל כאן לא ירדה אש מן השמים, אלא 'ותבער בם' בעצמם, מעל כנפי בגדיהם התחיל להדליק האש, ועל כן קרא למקום הזה 'תבערה' (פסוק ג), על 'כי בערה בם', ומכנפי בגדם התחילה האש".

אולם ב"תורת כהנים" איתא: "ותבער בם אש ה' ירדה אש מן השמים, והיתה קופלת בהם מתחתיה, עד שלא עמדו לא בין החיים למתים ולא בין המתים לחיים" וכו' עי"ש. [וכן מבואר ב'פרקי דרבי אליעזר' (פרק נג)].

"וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ" (יא, ב).

ותשקע האש, נגד הטבע

פירש"י: ששקעה במקומה בארץ, שאילו חזרה לאחת הרוחות היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח. וה'ספורנו' ביאר: "ותשקע האש, נגד טבע האש, כי טבעה הוא לעלות, למען יכירו שהיה פלא בלתי טבעי, ולא היתה אש טבעית שקרה אז באיזו סיבה טבעית".

ובילקוט שמעוני (רמז תשלב) מובא: "ותשקע האש, ר' יהודה אומר, אותה אש שקעה בארץ. אמר ר' אייבו, נכנס משה בתוך [האש], והיה מדרס עליה ומשקיע בה כצפין של צמר, שנאמר 'ותשקע האש'.

האש שקעה ולא חזרה למקומה

הגה"ק בעל השבט מוסר כתב בספרו 'חוט של חסד' (בהעלותך): "ולי נראה לפרש, שכיון שידע השם יתברך שהיו עתידין עדת קרח שישרפו באש, לכן לא גזר שתחזור האש לעלות למעלה, אלא שתהיה טמונה שם לצאת כטבעה מלמטה למעלה לעת הצורך, ולא לחזור לעשות נס שתרד האש למטה נגד טבעה, ולכן גבי השרופים של עדת קרח אומר (להלן טז, לה): 'ואש יצאה מאת ה", ולא אמר 'ותבער בם אש ה" כמו שאמר כאן, אלא שהאש ששרפה לעדת קרח, היתה אותה האש אשר היתה טמונה בארץ, ויצאה ושרפה אותם".

ואמנם, כן מצינו בפרקי דרבי אליעזר (פרק נג) בזה הלשון: 'ותשקע האש', רבי יהודה אומר אותה האש שירדה מן השמים - שקעה בארץ ולא חזרה למקומה לשמים, אלא נכנסה לאהל מועד. וכל הקרבנות שהיו מקריבין ישראל במדבר, [אותה האש] היתה יוצאת ואוכלת אותן. והיא האש שאכלה לעדת קרח, שנאמר: 'ואש יצאה מאת ה", ואין אדם נפטר מן העולם עד שתעבור עליו מאותה האש ששקעה בארץ, וכו'. עכ"ל.

"וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל" (יא, ב).

'ויתפלל' ולא 'ויפלל'?

בפנחס נאמר (תהלים קו, ל): 'ויפלל', שהוא עצמו עשה עטרה וכתר לראש הקב"ה, ולא על ידי מלאך ושליח. אבל במשה נאמר: 'ויתפלל', כי במשה היתה מעלה יתירה, שבחלק הנפש שלו היה מעורר יותר ממה שמעורר אחר בחלק יחידה וחיה, ועוד משה רבנו לא שונה זיו פניו מאדם למלאך. (עשרה מאמרות, אם כל חי פ"א סל"ד).

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם... וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע" (יא, ד. י).

רצה משה לתקן לאותם שמתו בשלשת ימי אפילה

כתב ה'חתם סופר' (עה"ת): איתא בספרי המקובלים (ספר הגלגולים להאריז"ל פרק ל"ו, ושער המצוות להאריז"ל פ' עקב, כנפי יונה להרמ"ע ח"ג סי' נד), שאותם אנשים שמתו בלתי מתוקנים, נותן הקב"ה נשמותיהן בחיה או בהמה טהורה, וע"י שאוכלין אותו ישראל בשחיטה כשירה ושאר מכשירי האכילה, מתקנים את הגלגולים שנתגלגלו באותה בהמה.

והנה, בשלושת ימי אפילה מתו ארבעה חלקים מישראל, כמו שכתוב ברש"י פ' בשלח (יג, יח), והתגלגלו נשמותיהן בתוך הבהמות והחיות. והנה משה רבנו לימד זכות על בני ישראל, שעם ישראל רוצה לאכול בשר, כדי לתקן את המתים ממשפחותיהם שמתו בשלושת ימי אפילה. אבל הקב"ה הבוחן לבבות, ידע כוונתם האמיתית בזה שהם רוצין בשר רק לשם תאווה, ועל כן: "ויחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע". פירוש, על מה שהקב"ה חרה עליהם, כי משה היה מלמד זכות עליהם.

ועל זה אמר לו הקב"ה: "עתה תראה" וגו', שע"י שאתן להם השלו ויתפייסו בו, יתברר שאין כוונתם כלל לתקן הגלגולים, שא"כ כעת היו צריכים להתרעם, כי הגלגולים באים רק בבהמות ובחיות ולא בעופות, אלא על כרחך, שהם רוצים בשר רק בשביל תאוותיהם.

הטעם שאין אוכלים דגים עם בשר

ומענין לענין, יש לציין דבר פלא שכתב בשו"ת "שם משמעון" (יו"ד סוף סי"ג) בטעם שאין אוכלים דגים עם בשר. כי ידוע, שהצדיקים מתגלגלים בדגים (ולכן גם אין שחיטה בדגים, כי לא מגיע לצדיק צער השחיטה). ורשעים מתגלגלים בבשר, וע"כ אין ראוי לערבם ביחד, ובבחינת (סנהדרין מז.) אין קוברין רשע אצל צדיק. (להתעדן באהבתך).

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (יא, ד).

כפרו בטובתו של מקום

כתב בספר 'מעם לועז': ואומר עכשיו, שאף על פי שהיה להם מן ובשר הרבה, כמו שנאמר (במדבר לב, א): ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד, ביקשו בשר. ורבים מהם לא בקשו אלא לנסות את ה', ולא אמרו כן בפירוש אלא רק בלבבם שאלו בשר, וביזו את המן ואמרו: נפשינו קצה בלחם הקלוקל, וזהו שאומר (תהלים עח, יח): וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם, היינו לתאותם, כמו שנאמר (דברים יב, כ): כי תאוה נפשך לאכול בשר.

ואמרו במדרש (תנחומא, יתרו ס"ג): רבי לוי אמר, למה הדבר דומה? לבן שהיה רוכב על כתף אביו, והיה רואה דבר של חפץ, ואמר לו: 'קח לי', והוא לוקח לו. פעם ראשונה, שניה ושלישית. רואה אדם אחר, אומר לו: 'ראית את אבי'? אמר לו אביו: 'אתה רוכב על כתפי, וכל מה שתבקש אני לוקח לך, ואתה אומר ראית את אבי'?! השליכו מכתפו, ובא הכלב ונשכו.

כך היו ישראל, כשיצאו ממצרים - הקיפן בענני כבוד, ביקשו לחם - הוריד להם המן, שנאמר (תהלים עח, כד): וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו. ביקשו בשר - הוריד להם שלו, שנאמר (תהלים קה, מ): שאל ויבא שלו. הוא נותן להם כל צרכיהם, והם אומרים (שמות יז, ז): היש ה' בקרבנו אם אין?! אמר להם הקב"ה: כך הרהרתם? הרי הכלב נושך אתכם! ולכן (שם, ח): ויבא עמלק.

"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" (יא, ה).

הדגים היו אסורים לבני ישראל עד מתן תורה

וראה ב"פרדס יוסף" (פרשת נח) שהביא, כי הדגים היו אסורים לבני ישראל עד מתן תורה. ומה שהיה מותר לבני ישראל לאכול בשר, היה בגלל שבזכותו של נח ניצלו בעלי החיים מהמבול. ולכן אחרי המבול התיר לו הקב"ה לאכול הבשר. אך הדגים שלא היו בגזירת המבול, ולא ניצלו בזכות נח, לא הותרו לנח, ורק בעת מתן תורה כשכל העולם היה נהפך לתוהו ובוהו, ורק על ידי קבלת תורה ניצל, הותר אז האיסור של דגים.

וזה הפירוש כאן: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים - חנם, בלא מצוות, והיה זה נגד התורה, שהרי לא הותרו להם. ולכן אוכלים דגים בשבת, כי התורה ניתנה בשבת.

ובספר "מאמר מרדכי" (לייפר, ריש בראשית) כתוב, שהצדיקים מתגלגלים בדגים, והדגים הם רוחניים יותר, ולכן אינם צריכים שחיטה. והביא מספרי קבלה, שהדגים מרמזים על תלמיד חכם שהוא בחינת שבת.

מכאן שמדליקין נרות שבת

איתא במדרש פליאה: "זכרנו את הדגה - מכאן שמדליקין נרות שבת". והוא תמוה.

ופירש בספר "ילקוט חמישאי" בשם הרב חיד"א (חומת אנ"ך), כי הנה יש לשאול, מדוע התלוננו עם ישראל על הדגים? והרי ב"מן" היו יכולים לטעום טעם דגים אם רצו, שהרי כל טעם שרצו - היו חושבים עליו וטועמים. אלא צריך לומר, שרצו גם לראות ממש את הדגים, שכן העין שביעה מכח הראיה [עיין יומא דף עד:].

והנה ידוע, כי הטעם שמדליקים נרות שבת הוא בכדי שיוכלו לראות את המאכלים ויהיה עונג שבת, וא"כ "זכרנו את הדגה", כי רצו לראות את הדגה דווקא, ומכאן נלמד שמדליקים נרות שבת.

וזהו ג"כ מה שכתוב (דברים ח, ב) "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן", ולכאורה הרי במן יכולים לטעום כל טעם שרוצים? אלא נכון שטועמים אבל העין לא רואה - שראו בעיניהם רק צורת מן, ואם העין לא רואה זה לא מספק את האדם, לכן המן היה להם לעינוי.

"אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים" (יא, ה).

כוונתם הייתה להוציא דיבה על המן

היו מבזים המזון הנכבד שהיה להם במן, וכדי להוציא עליו דבה, היו מביאין ראיה מהפירות הפחותים שהיו להם חנם. וידוע, כי היו בארץ מצרים פירות לרוב, וכענין שכתוב (בראשית יג, י): כגן ה' כארץ מצרים. אבל לא הזכירו מהפירות החשובים, כי מהחשובים לא היו נותנין להם.

וכן מה שהזכיר הדגה, כי היו נותנין להם מהדגים הנבאשים שהיו להם ארבעה וחמשה ימים אחר שניצודו, כי מהחשובים שהיו חיים, שניצודו בו ביום - לא היו נותנין להם. ועל כן לא אמר: זכרנו את הדגים, או שיאמר זכרנו את הדג, כי בכל מקום שתמצא 'דגה' הוא הדג הנבאש, ממה שכתוב (שמות ז, כב): והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור. גם תמצא ביונה הנביא (יונה ב, א): וימן ה' דג גדול, הזכירו תחילה בשם דג, וכאשר בלעו והשלים את תפקידו ומת - קראו דגה. הוא שכתוב (יונה ב, ב): ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה. ומזה אמר (שם, ג): מבטן שאול שועתי שמעת קולי, כי היושב בבטן מת, הוא כיושב בשאול. ומה שאמר אחר כך (שם, יא): ויאמר ה' לדג ויקא, דג שני היה, לפי שאין כבודו להיות בבטן המת, ולכך קבלו דג שני ובלעו, ונצטוה להקיאו אל היבשה.

וכלל הדבר, כי היו קצים במתנה החשובה, וכל עיקר כוונתם לא היתה אלא להטיל דופי במן ולהוציא עליו דבה. ועל כן הזכיר בכל הפרשה 'העם' שהוא לשון גנאי. והמקום הזה נקרא 'קברות התאוה', והוא 'תבערה' שהזכיר, כי במקום ההוא בעצמו שהתאוננו ובערה בם האש - שם התאוו תאוה. ולזה נסמכה פרשה זו לפרשת ותדבר מרים שהוציאה דיבה על משה, ונסמכה לפרשת מרים גם כן פרשת מרגלים, שהיו מוציאי דבת הארץ. (רבינו בחיי).

קליפה הנקראת "חנם"

קליפה אחת נקראת 'חנם', וזה הסוד: אשר נאכל במצרים חנם. ולכן נקרא גיהנם שעל עסקי חנם בא שם ר"ל שמתעסקים בקליפת חנם. (מגלה עמוקות אופן כ').

"וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (יא, ו).

נפשנו יבשה מפני שאין להם ברכות הנהנין

כתב הרב חיד"א ז"ל (פני דוד) משם אביו ז"ל, שהיו אומרים 'נפשנו יבשה', מפני שאין להם ברכות הנהנין, בלתי אל המן עינינו. ובזה יובן מה שרמז המסורה 'ועתה' - ב' במסורה, 'ועתה נפשינו יבשה' 'ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך' (דברים י, יב), ודרשו רז"ל (ילקוט שמעוני דניאל רמז תתרס; זוהר הקדוש ח"ג דף קעט ע"א): אל תקרי מה אלא מאה, דהיינו מאה ברכות. ובזה יובן עם מה שרמז הרב ז"ל, ועתה נפשינו יבשה מברכת הנהנין, שאינם יכולין להשלים מאה ברכות ודו"ק.

יצא מלאך להחריב העולם אמר בטל המן ובטלה תורה

בא יהושע ואמר להן, התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות (יהושע ג, ה). ואומר (יהושע א, יא): הכינו לכם צידה. וכי צידה היתה שם? והלא אינן אלא אוכלי המן, שהיו מלקטין אותו בבקר בבקר ומניחין אותו עד הערב, ולערב היה כלה מידן?! ומה תלמוד לומר: והכינו לכם צידה, אלא אם כן, כך אמר להם, עשו תשובה כדי שתיכנסו לארץ ותאכלו מתבואת הארץ, שנאמר: וישבות המן ממחרת.

יצא מלאך להחריב את כל העולם, ואמר: בטל המן ובטלה תורה, שנאמר (יהושע ה, טו): ויאמר שר צבא ה' וגו'. אמר לו: ומה יהושע, וכי במנעלים אתה נועל, ואין אתה נוהג אבל על ישראל, שבטל המן ובטלה התורה?! של נעלך!. (עיין תנדב"א רבה מהדו' איש שלום פי"ח).

"וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד" (יא, ז).

היה בו זיו גן עדן

בשכר הפת שנתן אברהם אבינו למלאכי השרת, נתן להם הקב"ה מן ארבעים שנה, והיה בו זיו גן עדן. (תנא דבי אליהו רבא, פי"ג).

"וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן" (יא, ח).

שַׁד או שֵׁד?

בגמרא (יומא עה.), מובאת מחלוקת בפירוש המילה "לשד השמן" הכתוב בפסוק. רבי אבהו אמר, אל תקרי לשַד אלא 'שֵד', מה שד זה מתהפך לכמה גוונים, אף המן מתהפך לכמה טעמים. וי"א שַד ממש, מה שַד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו וטועם בו כמה טעמים, אף המן, כל זמן שישראל אוכלים אותו מוצאין בו כמה טעמים.

ויש להבין, כיון ששניהם מגיעים לאותה מסקנה, שהמן היה משתנה לכמה טעמים, מדוע יש אומרים שֵד ויש אומרים שַד?

ומבאר רבינו יוסף חיים בספרו "בניהו" את מחלוקתם בטוב טעם:

הנה יש לשאול: האם יכלו בני ישראל לטעום במן כמה טעמים מעורבים יחד, או שמא לא היתה באפשרותם לטעום רק טעם אחד בלבד?

ובזה נחלקו שתי השיטות. השיטה האומרת שַד ממש סוברת, שיכלו לטעום במן כמה טעמים בבת אחת, כעין החלב שהתינוק יונק מאימו, שאם אכלה האם תבשיל שיש בו כמה טעמים כגון; בשר, אורז, ירקות ויין מעורבים יחד, וזה התבשיל נעשה חלב בדדיה - התינוק יונק מכל התערובת ביחד, וכן היה גם כן במן, שהיו יכולים לטעום מכל התערובת יחד.

אולם השיטה האומרת שֵד סוברת, שלא יכלו לטעום רק טעם אחד בלבד, בדומה לשד שאין יכול להתהפך רק לצורה אחת או לאיש או לאשה וכדומה, ואם נתאווה אדם לתבשיל שיש בו תערובת, מתהפך הוא לעיקר שבהם. (להתעדן באהבתך).

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי" (יא, יא).

הילדים שהשליכו ליאור עלו בזכות משה

ויאמר משה, אמר רבי לוי: ששים רבוא ילדים, כולם השליכו ליאור, ועלו בזכות משה. הוא שמשה אמר (להלן פסוק כא): שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כולן לרגלי עלו. (בראשית רבה ויחי פרשה צ"ז ס"ג).

"הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו" (יא, יב).

על המנהיג לסבול את הציבור

אמרו חז"ל (תנחומא, משפטים ס"ו): תניא אמר רבי שלמאי: אזהרה לדיין שיסבול את הציבור. ועד כמה? אמר רב חנן ואיתימא רבי שבתאי: "כאשר ישא האומן את היונק", מה תעשה אם אשר התינוק שהיא נושאת בזרועותיה מטנף עצמו ובגדיו ואת בגדי אמו? האם תשליך את הילד בכעס וברוגז על מעשהו המכוער? האם תגעל מן המראה והריח ותעזוב אותו לנפשו? אין ספק שלא כך תנהג האם! אדרבה, בסבלנות ובמתינות מתוך רוך ואהבה היא תסיר את בגדיו הצואים מעליו, תרחץ אותו למשעי, ותלביש אותו בגדים נקיים, ורק אז תתפנה לדאוג לניקיונה. היא גם תחזור לקחת את הילד על זרועותיה, ושוב, כמו תמיד, תרעיף עליו אהבה, תחבק אותו ותנשק אותו, והיחס ביניהם ימשיך להיות טוב ונעים כאילו לא קרה דבר.

משל זה, המשיל הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל, בבואו לבאר את פישרה של הגדרת מידת הסבלנות הנדרשת מן העומדים בראש הציבור, כאשר ישא האומן את היונק. איש צבור המתמנה לתפקיד כל שהוא בהנהגת הצבור, חייב לדעת מראש כי ההטרדה על ידי אנשים שונים ומשונים עתידה להיות לחם חוקו, צבור הוא גוף המורכב מגוונים שונים. 'צבור' - ראשי תיבות: צדיקים בנונים ורשעים, והקשר עמהם עלול להביא את איש הציבור לכעס או צער, וכדומה.

לפיכך דורשת התורה מן הפרנס להתייחס אל הבאים אליו באותו יחס שבין אם לבנה, גם אם התנהגות הצבור לא תהיה כשורה, אל לו למנהיג להשליכם מעל פניו, אלא אדרבה, יקרבם, ישמע דבריהם, ויפייסם בדברים רכים מתוך נחת ואהבה.

וכך מסופר על הנצי"ב עצמו, כי מוקיר היה ומחבב את כל אדם באשר הוא אדם, מקבל כל אדם בנפש יפה ורוח טובה, בכל קנייניו הרוחניים התנוססו חן ויופי, טוב לב ועין יפה שש ושמח לעשות דבר טוב לכלל ולפרט. (ילקוט לקח טוב).

"כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (יא, יב).

המנהיג צריך לדאוג לרוחניות ולגשמיות

לכל גיל של ילד, יש את האדם המתאים לטפל בו. תינוק קטן - צריך מינקת שתתן לו לאכול. ילד יותר גדול צריך אומן - מחנך, שיחנכו וילמדו את הנצרך לו. הבעיה מתחילה, כאשר עושים 'כלאים', וה"אומן" צריך לשאת את ה"יונק", שכן אומן אין תפקידו לשאת יונק, מינקת היא זו הנושאת יונק!

טען אפוא משה רבנו: ריבונו של עולם! בעם ישראל ישנם אנשים עשירים שתפקידם לדאוג שלעניים יהיה מה לאכול, ובמקביל ישנם תלמידי חכמים שתפקידם לדאוג שעם ישראל ילמד תורה. אני, ה"אומן", תפקידי ללמד את ישראל תורה, ואילו בפועל מבקשים ממני לשאת "היונק", להיות כמינקת ולדאוג להביא להם בשר, לספק את צרכיהם הגשמיים!

ומתוך הדברים אנו למדים, כי אכן כך צריך להיראות מנהיג בישראל, הוא אינו דואג רק למדרגתם הרוחנית של צאן מרעיתו, אלא תמיד יתעניין גם במצבם הגשמי, תוך ירידה עד לפרטי פרטים. ואם יש צורך - ידאג שיקבלו את הסיוע הנדרש להם!

"לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם" (יא, יט).

הימים שיש להימנע בהם מאכילת בשר

הפסוק מתחיל - "לא יום אחד", ומסיים - "ולא עשרים יום", סך הכל הם עשרים ואחד יום. והם מכוונים כנגד עשרים ואחד יום שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, אשר מובא בשולחן ערוך (סימן תקנ"א סעיף ט') שיש הנמנעים בשלושת שבועות אלו מאכילת בשר ושתיית יין.

"ולא יומים ולא חמשה ימים" – 'יומיים' רומז ליום שני, ו'חמשה ימים' רומז ליום חמישי, בהם ראוי שלא לאכול בשר. (עיין שולחן ערוך אורח חיים סימן קל"ד ברמ"א, ובבאר היטב שם ס"ק ג', ובים של שלמה חולין פרק חמישי דין יא).

"ולא עשר ימים" – רומז לעשרה באב, שקודם חצות נמנעים מלאכול בשר (כמבואר בשולחן ערוך סימן תקנ"ח).

"כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר... יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם" (יא, יח-כ).

שורש התשוקה לתאות האכילה

כתב רבנו החיד"א בספרו 'שמחת הרגל' (לימוד ג' דף ח ע"ב): אני שמעתי מפי מגידי אמת, שבזמן שהרב הגאון קדוש יאמר לו המלומד בנסים רבי יוסף קובו, כשבתו על כסא מלכותו בסלוניקי, [היה שם] איש אחד צנוע, ואמרו שהיה לו מגיד ומגלה לו רזין. והלכו אצלו מגדולי ישראל רבני העיר המה ראו כן תמהו, שהיה אומר סודות ונסתרות, הן קודם לא הוה בר הכי כלל. והגיע השמועה להרב הנ"ל מפום רבנן, וכה ענם: צאו וראו כיצד איש זה מתנהג באכילה ושתיה. והשיבוהו: ידענו שהוא אוכל הרבה יותר משאר בני אדם. השיב הרב: אם כן אין צריך בדיקה וחיפוש, פומיה מחכים עליה [-פיו מלמד עליו] כי הוא מהסטרא אחרא, שהקדושה אינה שורה באדם שאוכל הרבה. וגזר ששום אחד לא ילך אצלו, וכך הוה שפרשו ממנו, ולבסוף נתגלה קלונו שהיה מהסטרא-אחרא.

והזהיר רבנו החזון איש (קובץ אגרות ח"א אגרת כ), להיזהר מאד מאכילת תענוג, וכתב, כי אם בטומאת הגוף יש ראשון לטומאה, ויש אב הטומאה, ויש אבי אבות הטומאה. אזי בטומאת הנפש של מילוי התאוה באכילת תענוג - מתאחדים ראשון לטומאה ואב הטומאה ואבי אבות הטומאה, ודבר זה הוא מן השפלים ביותר שמעכבים הלימוד!

"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד" (יא, כו).

ייחוסם של אלדד ומידד

אלדד ומידד היו אחים מן האם של משה. כי כשגירש עמרם את יוכבד, הלכה ונשאת לאליצפן בן פרנך וילדה את אלדד ומידד, ואחר כך נשאה עמרם, וילדה את משה. (תרגום יונתן כאן).

ואם זהו אליצפן הנזכר בפרשת מסעי (במדבר לד, כה) למטה זבולון שהיה מבאי הארץ, צריך לומר שגירשה אליצפן אחר כך. ומה שנכנס לארץ, הוא לפי שהיה יותר מבן ששים בשעת הגזירה (במדבר יד, לה): "במדבר הזה יתמו". אי נמי, אליצפן אחר היה, אבל אליצפן הראשון מת, ונתאלמנה יוכבד ונשאה עמרם. (ילקוט חדש, ערך משה אות עט).

ועליה נאמר (תהלים קיג, ט): א"ם הבנים שמחה. א"ם ראשי תיבות: אהרן משה, אלדד מידד. ועל כך אמר לו יהושע: אדוני משה כלא"ם, אותיות לאמ"ך. כלומר, אפילו שהם אחיך מן האם – חייבים הם כליה.

ברם, הרב מוהר"ר יצחק קארו ז"ל בספרו 'תולדות יצחק' (על התורה) כתב על אלדד ומידד, כי קבלה ביד הנביאים הראשונים שאלדד ומידד היו אחי משה מן האב. שידע עמרם שעתידה התורה לכתוב על ידי משה איסור דודתו, ולקח אשה אחרת והוליד אלו, וקרא שמם א"ל ד"ד - לומר שאין אלו מן דודתי, אלא מאחרת. ואמרו, שכאשר עלה רבי הלל שהיה מארץ ישראל, כתב לרב עמרם, שראה את קברם שכתוב עליהם: אלדד ומידד היו אחי אהרן מן האב ולא מן האם עכ"ל. וכן כתב הרב "פני דוד", שאחר שגרש עמרם את יוכבד, נשא אשה אחרת והוליד את אלדד ומידד.

"שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד" (יא, כו).

סגולת שם אלדד ומידד

מן הראוי להביא כאן סיפור המובא בספר 'אוצר הסיפורים' (ח"כ עמ' ל) וזה לשונו: הגאון הקדוש בעל קול אריה ז"ל, נסע פעם בצוותא עם הרב הקדוש מצאנז זצ"ל, ובאו לבית מזיגה אחת בכפר, וישבו שם להנפש מעט. ואמר הרב הקדוש מצאנז לבעל הקול אריה: הנני מרגיש פה איזו קדושה. והלך ה'קול אריה' והתחיל להיכנס בשיחה עם בעל המזיגה, ומצאו איש פשוט מאד, וברוב דברים לא מצא מקום לתלות בו הרגשת הרה"ק מצאנז. ושאל את בעל המזיגה, האם לא היה פה במשך הימים שהוא דר כאן איזה רב גדול או רבי? והשיב, שהוא היה פעם אחת אצל מרן ה'ישמח משה' מאיהל בימי אברכותו, ולא היה לאשתו חלב להניק את בניה, ונתן לו הישמח משה קמיע, ובכך נתברכה בחלב מרובה. ושאל אותו, האם נמצא תחת ידו עוד הקמיע הלזה, וחיפשו בחיפוש אחר חיפוש עד שמצאה, ומסרה בשמחה לרבו הקדוש מצאנז, והוא לקחה ופתחה, ולא היה כתוב בה רק שתי תיבות – 'אלדד ומידד'. ואמר הרב הקדוש מצאנז, שיש בה חכמה נפלאה, וצווח על זה הקול אריה ואמר: הן אל-דד ומי-דד.

ועיין ב'שער הפסוקים' לרבינו האר"י על פסוק זה, שכתב: והנה אלדד ומידד הם מבחי' שתי הדדים המניקים חלב לתינוק, ולכן בכל אחת מהן נרמז ב' אותיות ד"ד. אלא שזו ימנית בבחינת א"ל, וזו שמאלית בבחינת מ"י. עכ"ל.

וראה לרב ארנרייך בספר 'טיול בפרדס' (קמא, אות ד' ס"ג) שכתב, כי התיבות 'אלדד ומידד' - מרמזים על שפע פרנסה ומזונות.

"וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה" (יא, כו).

על מה התנבאו?

כתב בספר 'שם משמואל' להאדמו"ר מסוכטשוב (בהעלותך תר"ע): אלדד ומידד מתנבאים במחנה. בש"ס (סנהדרין יז.) אמרו: ומה נבואה נתנבאו? אמרו משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. רב נחמן אמר, על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין.

ויש להבין, מה שייך לכאן מלחמת גוג ומגוג? והענין מבואר, ע"פ הגמרא מסכת יומא (ה.) האומרת שלעתיד יכניס משה רבנו ע"ה את ישראל לארץ. אמנם, הזוהר הקדוש (ואתחנן דף רס:, שלח דף קנו: ועיין שער הפסוקים כאן) כתב, כי הטעם שלא נכנס משה לארץ הוא מחמת כי מעלת משה היא גבוהה יותר מארץ ישראל, וא"כ יש להבין מדוע לעתיד לבוא ישתנה הדבר?

ויש לומר, כי הנה משה רבנו ע"ה שנזדכך גופו כל כך עד שהיה גופו יותר קדוש משרפים ואופנים, כמבואר במדרש, ועל כן, ה'מן' שהיה בזכות משה - היה לחם רוחני, והיו טועמים בו כל הטעמים, והיה נותן חיות אך אינו משביע, ולכן התאוו למאכל גס שיהיה בו גם להשביע רעבונם.

והנה, אם היו ישראל עומדים בניסיון, אזי היה נכנע כל הסטרא-אחרא על ידי הליכתם במדבר, ואז היה גם גופם מזוכך מאד, כפי הראוי לאוכלי המן שהוא מאכל מזוכך, לחם שמלאכי השרת אוכלים, והיו באים לתיקון הגמור כמו אדם הראשון קודם החטא. ואדם הראשון קודם החטא - היה משכנו בגן עדן, ששם משכן הנשמות עתה, ואף שאין הנשמה נהנית מכל עניני חומריות, בהכרח שהגן עדן נתעלה מכל חומריות והכל שמה ברוחניות. וממילא, אדם הראשון קודם החטא שהיה משכנו שמה, בוודאי לא היה גופו חומרי כמו עתה שנתלבש בגוף גס ובכתנות עור, כי מקודם היה גופו כולו ספירי, כתנות אור, כמו שאמרו המפרשים ז"ל וברעיא מהימנא (קדושים דף פג.): אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום. ונתבררו הדברים היטב ב'ליקוטי תורה'.

וממוצא הדברים נשמע, שבאם לא היו ישראל מקלקלים מעשיהם במדבר, אזי היו באים לתיקון הגמור כמו אדם הראשון קודם החטא, וא"כ היה גופם גם נעשה ספירי. ובהכרח, שגם ארץ ישראל הייתה מתעלה אז, והייתה יוצאת מכלל ארץ חומרית והופכת לרוחנית כמו גן עדן, ואז הייתה ארץ ישראל ראויה גם למשה, וכפי שאכן יהיה לעתיד אחר התיקון הגמור, שאז אחר ההזדככות - תהיה ראויה גם למשה.

אבל אחר שהתאוו למאכל גס ולא נזדכך גופם ונשארו בכתנות עור, נותרה ארץ ישראל בגשמיות, בכדי שתהיה ראויה למושב בני ישראל, ושוב הוא גרעון למשה להיכנס שמה. ולכן התנבאו עתה דוקא: משה מת, לעורר לבב בני ישראל בתשובה, בהודיעם מה אבדו.

גלגולם של אלדד ומידד

הרמ"ע מפאנו בספרו גלגולי נשמות (ערך אלדד ומידד) כתב, שהם באו בגלגול שני האלמים שהיו בימי רבי, כמובא במסכת חגיגה (ג.), ורבי התפלל עליהם שיתרפאו. ויש לרמוז, כי שתי אותיות ראשונות 'אל-דד ומי-דד' הוא 'אלמי'. ואח"כ כתוב: "כי יתן ה' את רוחו", והנה התיבות "י'ה א'ת ר'וחו" הם ר"ת בגימטריא 'רבי' עם הכולל. ואפשר שנתקיימה מעט קללת יהושע שאמר: "אדוני משה כלאם", שהוא אותיות 'כאלם'.

"אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה" (יא, כז).

אלדד ומידד ענוים היו

הקשו רבותינו ז"ל, למה היו מתנבאים במחנה? מפני שהם ברחו מן השררה, הקב"ה הגדיל מעלתם. כיון שאמר לו הקב"ה למשה: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, הם ברחו ונתחבאו, כמו שברח שאול ונחבא אל הכלים, וכמו שנחבאה אסתר ביום שנקבצו הבתולות. והם היו שפלים וענוים והגונים, כמו שכתוב: וישארו שני אנשים במחנה. כל אנשים שבמקרא הם חשובים.

אמר משה: כיצד אני עושה שלא תהיה קנאה ביניהם? הם י"ב שבטים, ואם אני לוקח מכל שבט ושבט ששה זקנים, נשארים יתרים שנים. מה עשה? לקח ע"ב פתקים, וכתב על שבעים מהן 'זקן', ושנים הניח חלק בלא כתיבה ונתן לקלפי, ואמר: טלו לכם כל אחד ואחד פתקא. מי שעלה בידו 'זקן', אמר לו: נתקדשת, הקב"ה חפץ בך. ומי שעלה בידו נייר חלק, אמר לו: השי"ת אינו חפץ בך. כמו שפי' רש"י ז"ל. ואלדד ומידד אמרו: מה אנו ומה חיינו שאנחנו נהיה נביאים, והמה היו בתוך הכתובים של ע"ב זקנים ולא הלכו, כמו הר סיני שאמר: יש לו להקב"ה הרבה הרים גבוהים ואיני הגון שישרה שכינתו עלי, מיד וירד ה' על הר סיני, אין לך מעלה ומדרגה גדולה יותר ממדת ענוה. וזהו שכתוב: והמה בכתובים, אבל לא הלכו, והיו מתנבאים במחנה.

מיד הלך גרשום ואמר למשה, שנאמר: וירץ הנער - דהיינו גרשום. ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדני משה כלאם, וחסרו שנותיו עשר שנים, שאמר עשר תיבות אלו, והורה הוראה לפני רבו. כי בפסוק זה יש עשר תיבות חוץ ממילת 'יהושע', והנה משה היו ימיו ק"ך שנים, ויהושע היו ימיו ק"י שנים, ואם לא היה אומר זה הענין - היו ימיו כמשה.

"אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה" (יא, כז).

רמז למה שהתנבאו

ואמרו חז"ל: ומה נבואה התנבאו? "משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ". (סנהדרין יז.; הובא ברש"י).

ועיין בבעל הטורים שכתב בדרך רמז נפלא, כי ראשי התיבות של מתנבאים הוא: משה תנוח נפשו בגן אלוהים יהושע מכניס. עוד שם, מתנבאים, אם תחלק את המילה היינו מת - נביאם, שמשה נביאם מת - זה שהיו מתנבאים.

ובאמת, מה פשר ההדגשה "במחנה", וכי יש הבדל אם הם התנבאו בתוך המחנה או מחוצה לו?

מבאר רבי שמשון מאוסטרופולי זצ"ל, בדרך הרמז: ראשי התיבות של משה מת יהושע מכניס הם 'ממי"ם'. והנה כאשר הוציאה בתיה בת פרעה את משה ממי היאור קראה את שמו 'משה' ונימקה זאת באמרה: "כי מן המים משתיהו". נצנצה בה רוח הקודש ולכן דקדקה, ובמקום לומר 'כי ממים משיתיהו' - אמרה 'מן המים משיתיהו', שכיון שרצתה שמשה עצמו יכניס את בני ישראל לארץ.

המלה 'ממים' היא ראשי התיבות של 'משה מת יהושע מכניס', על כן בתיה בת פרעה הוסיפה למלה 'ממים' שתי אותיות - נ' וה' והפכה זאת ל'מן המים". עתה, כאשר סיפר יהושע למשה אודות נבואת אלדד ומידד, וביקש לרמוז לו את תוכן נבואתם, לא אמר זאת בלשון סתמית 'אלדד ומידד מתנבאים', אלא אמר "מתנבאים במחנה" - במח-נה, ובכך התכוון לרמז למשה, שכביכול הם מחקו את האותיות 'נה' ממילותיה של בתיה 'מן המים', ונותרה המלה 'ממים' שכאמור, ראשי התיבות שלה הם 'משה מת יהושע מכניס.

"אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" (יא, כח).

כלא"ם אותיות מלא"ך

הקשו רבותינו ז"ל, למה היה יהושע מקנא, שאמר לו משה המקנא אתה לי, וכי לא למדת אצלי שבכל אדם מקנא חוץ מבנו ובתלמידו, וכי אנכי קנאתי בך מימי כל מה שעשית, או על ענין עמלק, כמו שכתוב (שמות יז, יג): ויחלש יהושע את עמלק וגו', או על ענין שאין אתה מש מאהל שלי, כמו שכתוב (שמות לג, יא): ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל? וזהו שאמר: המקנא אתה לי, כמו שהלבנה קנאה בחמה, כך אתה מתקנא בי, ומי יתן כל עם ה' נביאים.

זהו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא עה.): פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. מהיכן למדו? מזה שיהושע היה מתקנא בנביאים אחרים, ומשה היה שמח, כמו שכתוב (יהושע י, יג): וידם השמש, שנטל שכר שהיה שומע חרפתו ושותק. ומשה זכה שיקרא לו הקב"ה רבן של כל הנביאים, וכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. ויהושע ג"כ היתה כוונתו לשם שמים, שאמר הם נעשו כמלאך מחוץ למחנה, ולא היו בין הזקנים, אפילו הכי כלא"ם אותיות מלא"ך, ועל זה אמר אדני משה כלא"ם. (כסא רחמים).

"וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם" (יא, לא).

הרגה השליו בירידתה יותר ממה שהרגה באכילתה

ובבעל הטורים איתא: "ויגז, ב' במסורה, 'ויגז שלוים' ואידך 'ויגז [את] ראשו' באיוב (א, כ).

וזה הוא שיש במדרש (הובא בבעל הטורים בשם הספרי): יותר ממה שהרג בהם השליו על ידי אכילה, הרג בהם על ידי ירידה ונפילה, שנפל על ראשם, כשם שנאמר באיוב 'ויגז [את] ראשו' - והיה מתאבל על בניו שנפל עליהם הבית, כך כאן היו מתאבלים על אותם שמתו מנפילת השליו.

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (יב, א).

עד היכן כוחן של מילים בודדות?

סיפר הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל משמו של הגר"י קמינצקי זצ"ל: ה'חפץ חיים', יצא פעם בלוויית רב אחד למסע בן שלשה ימים לצורך דבר מצוה בעיירה כלשהי בפולין. בדרכם עצרו בפונדק שהיה ידוע ברמת כשרותו הגבוהה, בעלת המסעדה זיהתה את הבאים כרבנים מכובדים, ומיד הושיבה אותם ליד שולחן מיוחד, ודאגה שישרתו אותם כיאות וכראוי. כאשר סיימו את הארוחה, ניגשה אליהם ושאלה: האם מצא חן בעיניכם האוכל שלי? אכן, אמר החפץ חיים, זה היה מצויין! ואיך אתם נהניתם מהאוכל שלי? פנתה האשה לרב השני. הו, זה היה די טוב. הוא השיב, אך היה טוב אולי היה קצת יותר מלח...

כאשר עזבה אותם האשה, החויר החפץ חיים ואמר: כל ימי נמנעתי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, ומדוע עשה ה' שאבוא אתך ואצטרך לסבול ולשמוע אותך דובר לשון הרע?! אני מצטער שבאתי לכאן, ואני משוכנע כי מטרת מסענו אינה דבר מצוה טהור, שאם לא כן - לא היה קורה לי כדבר הזה!

בראותו את תגובתו החריפה של החפץ חיים, נבהל הרב והתבלבל. וכי מה אמרתי שהיה כל כך נורא? גמגם. בסך הכל אמרתי שהאוכל היה טוב, רק הוספתי שהיו צריכים להוסיף עוד קצת מלח. - אתה אינך מודע לכוחן של מילים, אמר החפץ חיים מתוך בכי, המארחת שלנו כנראה אינה המבשלת, הטבחית עלולה בהחלט להיות אלמנה עניה הזקוקה לעבודתה כדי לתמוך במשפחתה, ועכשיו בגלל מה שאמרת, תלך ותתלונן בפני הטבחית על כך שהאוכל לא היה מלוח די הצורך, ובכדי להגן על עצמה, תכחיש זאת האלמנה הענייה, ואז בעלת הבית תאשים אותה בשקר, וכך עלולה בעלת הבית להתרגז עד שהיא תפטר את המבשלת המסכנה, שמעתה תהיה מחוסרת פרנסה. צא וחשוב מעתה כמה עבירות גרמת על ידי דיבורך: דיברת לשון הרע, גרמת לבעלת הבית ולי לשמוע לשון הרע, גרמת לבעלת הבית לחזור על הלשון הרע בפני המבשלת, וזהו כבר חטא של רכילות, גרמת לטבחית לשקר, ובגללך בעלת הבית גרמה כאב וצער לאלמנה, וכן גרמת לריב ולהפרת התורה.

מששמע זאת הרב, חייך ואמר: רבי ישראל מאיר, בבקשה ממך, האם כבודו אינו מגזים?! וכי נראה לכם כי כמה מילים אגביות שיצאו מפי, עלולים לגרום לפיטוריה של המבשלת?!. אם זה מה שאתה חושב, ענה החפץ חיים כשהוא קם ממקומו, הבה נלך למטבח ונראה בעצמנו. ואכן, עמדו הרבנים מאחורי דלת המטבח, ושמעו כיצד בעלת הבית נוזפת קשות בטבחית, והאשה הענייה עומדת כשהיא מוחה דמעות מעיניה..

כשראה הרב מה שהתרחש שם, החווירו פניו, ורץ מיד אל הטבחית, התחנן וביקש את סליחתה, והתנצל על כל הנזק או צער שאולי נגרם לה. ומיד פנה לבעלת הבית וביקש ממנה כי תסלח לאשה, ותשכח את מה שאירע, ותרשה לטבחית להמשיך בעבודתה, ובתוך דבריו אף הציע תשלום נכבד בכדי שתמשיך להעסיק את הטבחית..

בעלת הבית היתה אשה טובה ונדיבה, וגם רצתה למלאות את מבוקשו של הרב. ודאי, ודאי, היא אמרה בחיפזון, אני רק רציתי שהיא תתרשם ותדע שצריכים להיות יותר זהירים, היא באמת טבחית מעולה והיא תישאר כאן במשרתה...

מאותו מקרה למד הרב, ולמדנו אף אנו כמה גדול כוחם של מילים בודדות, העלולות להרוס חיים שלמים! (ילקוט לקח טוב).

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (יב, א).

סגולה שלא ישלוט עין הרע בילדים

בתרגום יונתן איתא (בתרגום ללשון הקודש): "על אודות האשה הכושית ־שהשיאוהו הכושים למשה בברחו מלפני פרעה, והרחיקה, כי לאשה השיאוהו את מלכת כוש" וכו'. וכ"כ בפירוש הרשב"ם כאן: "כדכתיב ב'דברי הימים דמשה רבינו', שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת וכו', והם לא ידעו כשדברו בו - שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו".

אולם רבותינו ז"ל פירשו בגמרא (מועד קטן טז:) שהכוונה לציפורה אשת משה: "וכי כושית שמה? והלא ציפורה שמה! אלא, מה כושית משונה בעורה - אף ציפורה משונה במעשיה הטובים ובמראיה מכל הנשים (ע"פ עין יעקב. ועי' פרש"י).

ובפירוש הרוקח מובא, כי אשתו של יתרו, שנולדה ממנה צפורה, היתה כושית. וכן כתב גם הרמ"ע מפאנו זצ"ל (צבאות ה', הובא ב'פניני הרמ"ע מפאנו' כאן): "ויתכן שאמה של צפורה היתה מארץ כוש" עי"ש.

ואיתא בספר 'אמרות שלמה' (לבוב תרמ"ד, ענף כג, ד. ומשם בספר 'זכרון יעקב יוסף', ירושלים תר"צ, עמ' צח) בזה הלשון: "סגולה שלא ישלוט עין הרע בילדים, אפילו הם נאים ביותר לקרות להם כושי. וראיה מצפורה אשת משה רבנו ע"ה. ותדע, כשהשדים והרוחות רוצים להרע לאדם - משבחין אותו 'כמה נאה זה', לכן נוהגין לומר על איש נאה ויפה: 'השם ישמרך מכל רע', ועל ידי זה מבטלין ממנו שלא ישלטו החיצונים בו". עכ"ל.

"וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם" (יב, ד).

בשעת הנבואה משתנים להיות איש אחר דוגמת המלאכים

כתב רש"י ז"ל: נגלה עליהם פתאום והם טמאים בדרך ארץ, והיו צועקים מים מים, להודיע שיפה עשה משה שפירש מן האשה.

והנה, חילוק זה בין משה רבנו לשאר הנביאים, מספיק הוא לבטל טענתם ולהודיעם שיפה עשה. ואם כן למה חילק הקב"ה בנבואה עצמה בין נבואת משה רבנו ע"ה לנבואת שאר הנביאים, שאמר: לא כן עבדי משה וגו'?

אלא, כל הנביאים אף שכדי להיות ראויים לנבואה הוצרכו לזכך נפשם ומידותיהם ביותר, כאשר ביאר הרמב"ם ז"ל (יסודי התורה פ"ז ה"א), כי "אין נבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם, שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מהדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו". ואף על פי כן, נשארים הם קודם הנבואה ואחריה בגדרי העולם הזה בחיי הגוף כשאר העם, אלא שהם באופן נעלה ומקודש, ורק בשעת הנבואה משתנים להיות איש אחר דוגמת המלאכים, ואף באופן זה עדיין מעכב החומר, ואינם יכולים לראות את הנבואה באספקלריה המאירה ובאופן טבעי, אלא בחלום ובחידות, כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל.

וזהו שהיו טועים אהרן ומרים במשה רבינו ע"ה, שמלבד זה שאצל משה רבינו ע"ה היתה הנבואה באה בקביעות, והיה צריך להיות תמיד מוכן לכך, היו טועים בו שגם הוא נשאר בגדרי הגוף כשאר העם, ועל-כך הוכיחם הקב"ה שאין הדבר כן.

ההבדל בין ר' זלמן להגר"א

ב'עליות אליהו' (הערה כ') הביא את דברי הרד"ל שכתב כי הגר"ח מוואלוז'ין ז"ל היה אומר, שאחיו הצדיק מה"ר זלמן נ"ע, פשט מעליו ענייני עולם הזה לגמרי עד שנעשה כמלאך ד' רק מלובש בדמות אדם. אבל רבינו הגר"א ז"ל, אף שהיה התנהגותו כבני אדם, בכל זאת זיכך כוחותיו עד שנעשו ככוחות מלאכי ה'! וזו היתה כוונת הבריאה בעולם הזה, להיות נוהג כבני אדם ולזכך החומר כמלאכי השרת.

"לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (יב, ז).

פיהם הקדוש של גדולי ישראל

כתב הגר"ח קניבסקי זצ"ל בספרו 'אורחות יושר' (ערך 'השגחה'): עיין בספר 'אגרות סופרים', כאשר בא רבי עקיבא איגר לוורשא, ופגש את המרא דאתרא הגאון בעל החמדת שלמה, באה לפניהם אשה בוכיה שבעלה נשתמד ואינו רוצה לתת לה גט, ובקש המרא דאתרא את עזרתו של רבי עקיבא איגר.

אמר לו רבי עקיבא איגר, אם אפשר להשתדל אצל החברים של הבעל שיופיע אישית בפניהם. הגיע הבעל, אמר לו רבי עקיבא איגר: למה אינך פוטר את אשתך בגט? אתה הלכת בדרך שבחרת, למה לא תשחרר אותה? הלא שמעתי עליך שבילדותך למדת גמרא בבית המדרש! והוא השיב בלעג, שאינו רוצה לגרש אותה. פתח רבי עקיבא איגר לפניו מסכת קידושין, והראה לו כי בריש המסכתא כתוב: האשה קונה עצמה בגט ובמיתת הבעל, ואמר לו: אם אינך חפץ לתת לה גט, אזי היא עלולה לקנות עצמה באופן השני... המשומד שחק ולעג לדברי הגאון רבי עקיבא איגר, ויצא מבית הרב. והנה בהליכתו מן הבית התחיל לירד מן המדרגות למטה, פתאום הרגיש כי עיניו כהות ונחשכו לו, ואחזו השבץ ונפל מהמדרגות ונהרג במקום. והיה לנס. ע"כ.

כמו כן, סיפר לנו האדמו"ר ציס"ע ר' מאיר אבוחצירא זיע"א, שכאשר היה דיין במרוקו, באה איזו אשה בוכה, ואמרה כי צריכה היא לקבל גט, אך בעלה לא מסכים. ור' מאיר ראה שהוא אכן חייב לגרשה, ואמר לו: האשה קונה את עצמה בגט או במיתת הבעל, תבחר לך איזה מהן אתה רוצה. אך הוא התעקש ולא רצה לגרשה, ובתוך יום או יומיים נפטר אותו אדם ה"י.

"בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (יב, ז).

מדוע נכפלו אותיות מנצפ"ך?

אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מנצפ"ך - צופים אמרום, הלכה למשה מסיני. רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא אמר: מה שהתקינו הצופים.

מעשה היה ביום סגריר ולא נכנסו חכמים לבית הועד, והיו שם תינוקות, ואמרו: באו ונעשה בית הועד. אמרו: מה טעם כתיב מ"ם-מ"ם נו"ן-נו"ן צד"י-צד"י פ"א-פ"א כ"ף-כ"ף? אלא ממאמר למאמר, ומנאמן לנאמן, ומצדיק לצדיק, ומפה לפה, מכף לכף.

ממאמר למאמר - ממאמר של הקדוש ברוך הוא למאמר של משה. מנאמן לנאמן - מהקדוש ברוך הוא שנקרא (שבת קיט:) אל מלך נאמן, למשה שנקרא נאמן, דכתיב (במדבר יב, ז): בכל ביתי נאמן הוא. מצדיק לצדיק - מהקב"ה שנקרא צדיק, דכתיב (תהלים קמה, יז): צדיק ה' בכל דרכיו, למשה שנקרא צדיק, דכתיב (דברים לג, כא): צדקת ה' עשה. מפה לפה - מפיו של הקדוש ברוך הוא לפיו של משה. מכף לכף - מכף ידו של הקדוש ברוך הוא לכף ידו של משה.

וסיימו אותן, ועמדו חכמים גדולים בישראל. ויש אומרים רבי אליעזר ורבי יהושע ור' עקיבא היו, וקראו עליהן (משלי כ, יא): גם במעלליו יתנכר נער וגו'. (בראשית רבה, בראשית פ"א).

"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (יב, יג).

סוד השם הקדוש

בתיבות 'אל נא רפא נא לה', יש אחת עשרה אותיות, והוא שם קדוש. ולא רצה משה להתפלל יותר, משום שעל שלו לא רצה להטריח טרחה יתרה, ולכן הקב"ה בקש על כבודו של משה.

ובכל מקום הקב"ה מבקש על כבודם של הצדיקים יתיר מאשר על שלו, ובזמן הגאולה עתיד הקב"ה לתבוע עלבונם של ישראל מעובדי עבודה זרה, ולשמח אותם בשמחת ציון, דכתיב (ירמיה לא, יא): "ובאו ורננו במרום ציון", וכן (ישעיה נט, כ): "ובא לציון גואל". (זוה"ק דף קנו ע"א).

וכתב הגאון חיד"א (נחל קדומים): שמעתי משם הקדמונים דמשה רבנו ע"ה מסר לו סוד זה בשמים, שכשיתפלל ויאמר ב' פעמים 'נא' בתפלתו - תקובל תפלתו. ומשום הכי אמר: אל נא רפא נא לה, ויעתר לו ה'. עכ"ד. ועל פי זה פירשו, דכשאמר משה (דברים ג, כה): אעברה נא ואראה, אמר לו: רב לך, דהיינו שלא יאמר פעם אחרת 'נא'. וזהו שאמר (שם, כו): אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, כלומר – נא.

וראיתי אחר זמן בפירוש רב אשכנזי שכתב, דהטעם כי ב' פעמים נ"א, עולה בגימטריא: מיכא''ל (עם הכולל), ודו"ק. עכ"ל.

המבקש רחמים על חברו - אין צריך להזכיר שמו

מצאנו בגמרא (ברכות לד.): אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל המבקש רחמים על חברו - אין צריך להזכיר שמו, שנאמר (במדבר יב, יג): "אל נא רפא נא לה", ולא קמדכר שמה דמרים.

ומבאר הגאון בעל "חתם סופר" (נדרים מ.), שהכוונה למי שמבקש רחמים בפני החולה, כפי שמשה רבנו ביקש על מרים בפניה. ועל כן אמר "אל נא רפא נא לה", ולא הזכירה בשמה.

ומה היתרון בתפילה בפני החולה - שאז אין צורך בהזכרת שמו?

ביאר ה"חתם סופר" (שם), ע"פ מה שכתבו המקובלים (עיין זוהר בראשית סט:) שיש בהזכרת שם החולה קצת התעוררות הדין עליו, ואף שקרוב לשכר על ידי התפילה, אך מכל מקום נגרם לו לפעמים קצת הפסד כתוצאה מהזכרת שמו. זהו אפוא, הרווח בתפילה בפני החולה - שאז אין צריך להזכיר את שמו.

ולפי זה, ביאר באופן נפלא את מאמר חז"ל (נדרים שם): כל המבקר את החולה - גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה - גורם לו שימות... שימות סלקא דעתך? אלא, כל שאין מבקר חולה - אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות. ועל פניו, הדברים קשים להבנה.

אך לפי המתבאר לעיל - מובן היטב: מי שאינו מבקר את החולה, אף שהוא מתפלל לרפואתו, מאחר וצריך להזכיר את שמו (כדברי ה"מגן אברהם", סימן קיט ס"ק א' בשם מהרי"ל), לפעמים עלול לגרום לו הפסד על ידי הזכרת שמו. לעומת זאת, הנכנס לבקר את החולה, מתפלל עליו שיחיה, ותפילתו זו היא טובה ומועילה, שכן אז אין צריך להזכיר את שמו.

"וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים" (יב, טו).

איני יכול לעזוב הכל

בזמן פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפצירו תלמידי ישיבת קמניץ במרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצוק"ל בעל 'ברכת שמואל', שימלט על נפשו מן העיר עקב התקרבות הגייסות. אך תשובתו המרטיטה היתה: אינני יכול! שלש עשרה שנה עומד מבצר התורה בקמניץ, שלש עשרה שנים לוהטות בו אש התורה והשלהבת עולה מאליה עולה ומאירה, עכשיו אנטוש הכל, לעקור במחי יד הכל? אינו יכול! 'אינני יכול' - אף לא במחיר חייו!

היה זה בערב ראש השנה שנת ת"ש, הנאצים כבשו את העיירה, וכמנהגם, עצרו תחילה את מנהיגי המקום ובראשם את ראש הישיבה הגאון רבי ברוך בער. תלמידי הישיבה נחרדו, העיירה כולה הזדעזעה, הוחלט לעשות כל מאמץ להביא לשחרורו של הגאון ולעקור מן המקום, לברוח הרחק ככל האפשר, אבל ניסיונות השחרור לא נשאו פרי, והישיבה נשארה במקום וציפתה לרחמי שמים, בתפילה, בתחנונים ובדמעות.

ישישה אחת החליטה לנסות פעם נוספת, לבדה, מתוך סיכון עצמי נועז, עלתה לבית הממשל ובקשה להיפגש עם הקומיסר. - הלא אתם הגרמנים מצויים בעיצומה של מלחמה - אמרה לו ברטט - אתם חפצים לנצח בה, ומה עשיתם? עצרתם איש קדוש ואתם מחזיקים בו בכוח? הלא תנגפו לפני אויביכם!

דבריה הנרגשים הרעישו את לבו של המושל, והוא ניאות לשחרר את ראש הישיבה, אך בתנאי שיעזוב את העיירה תיכף ומיד.

רבי ברוך בער חזר לביתו ולספריו, והתלמידים הופיעו לפניו. עליו לעזוב את המקום, אבל הוא לא יעזוב לבדו, כל הישיבה תלך עמו, ורבי ברוך בער שומע ומבין, אך 'אינו יכול', נכון, זה עתה יצא ממאסר, חייו היו נתונים לו מנגד, זהו פיקוח נפש, היה תנאי מפורש לשיחרורו, הכל אמת ויציב, אבל הישיבה הקדושה שבנה בעמל רב, בקירות שספגו כה הרבה תורה, שראו כל-כך הרבה עמל... הוא בקש שהות של חצי שעה, ותלמידיו יצאו מן החדר.

רבי ברוך בער נשאר לבדו עם ספריו, הוא הביט בהם בחיבה, אל כל אחד מהם הוא קשור בעבותות אהבה, בכל אחד השקיע כה הרבה עמל, חזר שוב ושוב על כל מילה, בחן כל משפט, איך יוכל לעוזבם? קם ממקומו, נגש לארון, הושיט יד אל הרשב"א, הרשב"א הקדוש, דפדף באקראי, האותיות השחורות יקדו, צרבו, הן חיות, מתוך הדפים עלו מאות החידושים, החילוקים, היסודות.

והנה הטור, דפיו מעט קרועים. והבית יוסף הקדוש, והב"ח, הוא נמנע מלהסתכל בשולחן ערוך, בש"ך ובסמ"ע, בקצות החושן, ונתיבות המשפט... כולם תובעים את עלבונם, איך אפשר לנטשם? והרמב"ם, הרמב"ם הקדוש... כעבור מחצית השעה נקשו התלמידים בדלת, איש לא ענה, הם פתחו אותה לאיטה, וראו את הרב מתרפק על ספריו. הרב ילך אתנו? שאלו ביראה. 'אינני יכול' - ענה הרב.

השתררה שתיקה מבוכה, זהו פקוח נפש, מוכרחים. שני תלמידים ניגשו אל הרב, עמדו משני צידיו, תמכו בו בעדינות ולאט לאט פסעו אל הפתח, כשמעיניהם זולגות דמעות... (מוסר חכמים).